עונג יום טוב שיד

מיהו לפמש"כ לעיל דשיטת הש"ך דכל היכא דמהני ניחותא לחוד ולא נעשה קנין ופעולה ע"י ניחותא דידיה למפרע גם לאביי אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ גם לאביי דסובר יאוש של"מ לא הוי יאוש שפיר הוה מצי לשנויי דלעולם צריך דעת בעלים משום דניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה וכל כמה דלא שמענו דניחא ליה אין תרומתו תרומה ומתניתין דקתני תורם תרומותיו לדעתו מיירי בתורם לדעתו דידיה וחייל כשיבואו הבעלים ואמרו דניחא להו דהיכא דבעינן ניחותא לחוד ולא בעינן שליחות הא גם לאביי אמרינן דמהני ניחותא דלמפרע ושוב א"א לומר דלרבא לא אמר אוקימתא דכל הרוצה כו' משום דאזיל לטעמי' דיאוש של"מ הוי יאוש. דאם איתא דמצינן לאוקמי מתניתין בניחותא דאח"כ הא גם לאביי מצינן לאוקמי הכי דמודה אביי דניחותא דאח"כ מהני היכא דלא בעינן שליחות ומדלא מוקי הש"ס הכי ע"כ דמסתבר להש"ס דלשון דתורם תרומותיו לדעתו משמע דחיילה התרומה מיד ולא בעינן להמתין עד שיבואו הבעלים א"כ לרבא ליכא לשנויי הכי ונפשוט גם לרבא דא"צ דעת בעלים ומדלא אמר רבא שינויא דכל הרוצה אאבעיא דתורם משלו עש"ח ש"מ דסובר דבאמת א"צ דעת בעלים וקמה וגם נצבה ראייתינו לשיטת הרמב"ם ז"ל אף אם נימא דסובר כשיטת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות בתורם משלו עש"ח מדלא אמר רבא אוקימתא דכל הרוצה אאיבעיא דצריך דעת בעלים דהא לכ"ע אנו צריכין להך אוקימתא אם נימא דצריך דעת בעלים א"ו דסובר רבא א"צ דעת בעלים ולהכי לא אמר שינויא דידי' מעיקרא אאיבעיא דדעת בעלים: ונ"ל להביא ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל דתורם משלו עש"ח לאו מדין שליחות נגעו בו אלא מדין דניחא ליה לחוד הוא ומשום דלא בעינן שיעשה בשליחותו של בעל הכרי אלא שלא יעכב בעל הכרי מהא דאמרינן ביבמות (דף צ"ג) דר' ינאי כר"ח דאדם מקנה דבר שלב"ל דר"י הוי מייתי ליה אריסא כל מעלי שבתא כנתא דפירי יומא חד נגה ליה ולא אייתי ליה שקיל מפירא דביתא עישר עלייהו אתי לקמי' דר"ח א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את השם כל הימים אלו שבתות ויו"ט למאי הילכתא אילימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למישרי טילטול אלא לאו כה"ג ופרש"י ז"ל כה"ג דהוי דשלב"ל והתוס' פירשו כה"ג דהוי שלא מן המוקף עיי"ש עכ"פ מוכיח הש"ס דר"י סובר אדם מקנה דשלב"ל מדעישר מפירי דביתיה עליהם וקשאין בה כמה שנין הא אף אם אין אדם מקנה דשלב"ל נמי מצי לעשר על הפירות שיביא האריס אף שהן של האריס עכשיו דהא מצי לתרום משלו עש"ח וכדאמרינן בנדרים (דף ל"ו) וע"כ לא איבעיא לן התם אלא משום דאפ"ל דצריך דעת בעלים משום דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה אבל כאן לא שייך לומר ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה דהא האריס היה רגיל להביא טבל לר"י ור"י היה מתקנם א"כ ודאי דניחא ליה להאריס שיתרום ר"י מפירותיו על הפירות שיביא לו אח"כ וחייל התרומה עכשיו ולא שייך כאן אדם מקנה דשלב"ל אח"כ מצאתי שרבינו רע"א ז"ל הקשה זאת: ונ"ל ליישב לנכון דבאמת משמע מדברי התוס' ד"ה מייתי דר"י היה לו לחוש שמא הפירות עדיין מחוברין ולא תלש האריס עדיין ע"ש בדבריהם. רק שכתבו דמטעם זה לא מיקרי דשלב"ל כדאמרינן בקידושין (דף ס"ב) משום דבידו לתלוש: ומיקרי דשלב"ל מחמת שהם עדיין של האריס וא"כ כיון דהיה ר"י חושש שמא עדיין מחוברין שפיר מוכח דסובר אדם מקנה דשלב"ל ותרם שיחול התרומה כשיביא האריס הפירות לר"י אבל אי הוה סובר אין אדם מקנה דשלב"ל לא הוי מצי לתרום אף בתורת תורם משלו עש"ח כיון דהיו מחוברין דהא פריך שם בקידושין אהא דקאמר פירות ערוגה זו תלושין על פירות ערוגה זו מחוברין הוי תרומה משום דבידו לתלוש וכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא אלא מעתה הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך ה"נ דהוי קידושין משום שבידו לגרשה ומשני נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה והיינו שמא אח"כ לא תתרצה לו עי"ש הרי דכל היכא דאינו יכול לחול הדבר כעת לגמרי ומפסיק דבר שבידו לסלק כמו אישות דעצמו נמי לא מהני מחמת שאולי לא תתרצה אז ואף שהיא מתרצית כעת להתקדש אחר הגירושין מ"מ כיון שיכולה לחזור לא מיקרי בידו. א"כ ה"נ בענין זה כיון דהפירות עדיין מחוברים אף שבידו לתולשם מ"מ כיון דתורם על פירות של חבירו וביד חבירו למחות אז שלא יתרום על פירותיו אינו יכול לתרום וגרע טפי מהתם דכיון דהתם שקבלה הפרוטה להתקדש אחר הגירושין ואפ"ה לא מהני שמא תחזור אחר הגט ולא מיקרי בידו. כש"כ הכא דהאריס לא ידע כלל שתורם על פירותיו שאנו אומרים שיכול לתרום על פירותיו משום דזכות הוא לו אבל ודאי דיכול למחות א"כ לא מקרי בידו כיון דהשתא עדיין הפירות מחוברין וכשיתלשו שמא לא יתרצה האריס וכיון דר"י תרם ור"ח א"ל שפיר עבדת ש"מ דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול לתרום שיחול כשיגיע הפירות ויהא שלו ממש: והנה כ"ז שייך לפרש לשיטת הרשב"א ז"ל דדין תורם משלו עש"ח לא מדין שליחות בעל הכרי נגעו בה אלא מדין דניחא ליה ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים בזה אמרינן שפיר דאם הכרי עדיין מחובר לא מיקרי בידו משום דיכול בעל הכרי לעכב כשיתלשו וא"ש מה שלא תרם בתורת תורם משלו עש"ח: אבל לדעת תה"ד דמדין שליחות נגעו בה וכשתורם משלו עש"ח נעשה שליח של בעל הכרי ממש ודמי כמו שבעל הכרי תורם משום דבעינן בעלים ממש ואין כח להפקיע כח הטבל מהכרי אלא להבעלים לחוד א"כ לא שייך לומר דלהכי לא מצי לתרום על פירות האריס משום דלאו בידו ושמא יעכב האריס אח"כ כשיתלשו כיון דתורם כעת בשליחותו ממש ודומה כמו שהאריס תורם בעצמו ועל עצמו לא שייך לומר לאו בידו דהא הוא ניהו התורם כעת דשלוחו כמותו והוא יכול לתרום כשיתלשו ומוכח כשיטת הרשב"א ז"ל דעל הכרי לא בעינן שליחות הבעלים ולא קפדינן אלא שלא יעכבו הבעלים ועיקר דין שליחות הנאמר בתרומה קאי על התרומה בעצמה וכשתורם על של חבירו אינו בגדר שליחות הבעלים כלל ושייך לומר דלא מיקרי בידו לתרום שמא יעכבו הבעלים אחר שיתלשו ולא מצי לתרום עליהם כשהן מחוברין בתורת תורם משלו על ש"ח ומוכח שפיר דר"י סובר אדם מקנה דשלבל"ע דתרם שיחול כשיהיו שלו ממש: מיהו יש ליישב אף לשיטת תה"ד דסובר דתורם משלו עש"ח מדין שליחות בעל הכרי נמי א"ש הא דאינו יכול לתרום על כרי של חבירו המחובר משום דלאו בידו הוא אחר שיתלשו ואף שבשליחות דבעל הכרי הוא עביד ובעל הכרי הא בידו הוא גם אחר שיתלשו מ"מ לא הוי בידו של בעל הכרי לתרום מפירות אלו שתורם כעת דהא פירותיו של תורם הוא. ונהי דבידו להפקיע טבלו של כרי אחר שיתלשו, מ"מ אין בידו להפקיע טבלייהו בפירותיו של זה התורם ולהכי לא נעשה התורם שליח של בעל הכרי כיון דבעל הכרי גופא לא