עונג יום טוב שיב

משום דאי שלוחי דידן א"כ הא בעינן לדעתיכם וכדברי הרשב"א ז"ל. מיהו המעיין ברש"י ז"ל בסוגיא יראה דמפרש כפשוטו דכיון דא"צ דעת בעלים א"כ אף אי שלוחי דידן נינהו מ"מ לא אסור דאין איסור בעשיית שליחותו במודר הנאה אלא כשיודע ומצוה לו אבל כשאין המדיר יודע מזה אף דהמודר עושה בתורת שליחות גמור נמי לא איכפת לן כהא דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דלענין תרומה הוי שליחות ואפ"ה במודר הנאה שרי ש"מ דלא אסר בעשיית שליחות במודר הנאה אלא כשעושה מדעתו אבל בלא דעתו אף במידי דבעינן שליחות גמור לא איכפת לן ושפיר דחי דבמחוסרי כפרה מיירי דלא בעי דעת בעלים יכול הוא להקריב עבורו אף דהוי שלוחי דידן והכי עדיף טפי לפרש דלפ"ז גם במחוסרי כפרה הוי שלוחי דידן כמו בכל הקרבנות ואפ"ה שרי במודר הנאה הואיל וא"צ דעת בעלים וא"צ לחלק בין מחוסרי כפרה לשארי קרבנות לענין שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא כדמשמע בלשון הרשב"א ז"ל דאף דבכל הקרבנות הוי שלוחי דידן אבל במחוסרי כפרה הוי שלוחי דרחמנא וזה דוחק גם אין להוכיח איפכא דכיון דא"צ דעת בעלים א"כ איך יכול להקריב עליו הכהן בלא דעת בעלים דהא הוי שלוחי דידן ובעינן מה אתם לדעתיכם כו' א"ו דלא אמרינן מה אתם לדעתיכם ואף שהמקריב מביא בעצמו בעינן לדעתו דהא אם יביא בעצמו ודאי דצריך דעת דמתעסק בקדשים פסול כדאמרינן (בפ"ק דחולין ובפ"ק דזבחים) משום חולין פסול דהיינו שהוא צריך לידע שזהו קרבן מ"מ חבירו שמקריב עליו יכול להעשות שלוחו בלא דעתו דלא דרשינן מה אתם לדעתכם כו' ז"א דכבר כתבנו דכיון דשלוחי רחמנא נמי הוו להכי הוו שלוחי דידן נמי אף בלא דעתו וכמו דאמרינן לענין שליח לד"ע וכמש"כ לענין שליחות לקטן: [ובזה היה נ"ל לומר בהא דקשה לי במה דאמרינן בכתובות (דף י"א) גר קטן היו מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עיי"ש בתוס' שכתבו שם בסוף דבריהם דהוי גר מן התורה משום דהוי זכות גמור וע"ז דחקו עצמן דהא אין שליחות לקטן ותירצו משום דאתי לכלל שליחות עיי"ש ולפי גירסת כל הספרים דבעינן מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם כו' וכמש"כ דבמידי דאם עשה בעצמו צריך דעת אין השליח יכול לעשות שלא מדעתו א"כ כיון דגירות ודאי דבעי דעת דהא בעי קבלת מצות א"כ איך אפשר להעשות שליח עבורו אבל לפי הנ"ל א"ש דהב"ד הוו שלוחי דרחמנא לגייר הקטן הבא להתגייר וכיון דעבדי לנפשייהו הוו נמי שלוחי הקטן אף שהוא קטן ואף דלא הוי מדעתו: וכמש"כ דבמלתא דעביד לנפשי' שפיר הוי שליחות אף לקטן ובשלא לדעת המשלח ועיין ברא"ש ביבמות (דף מ"ז) ובתוס' סנהדרין (ס"ח) שכתבו דילפינן זה מזה שהיה בשעת מ"ת כמה יונקי שדים והיה מועיל גירותם משום דעת ב"ד והחיוב הוא על ב"ד מיהו זה אינו דבקידושין (דף מ"א) דילפינן שליחות מחלוקת הארץ מדכתיב ונשיא א' למטה ופריך ותסברא והא קטנים הוי ואין שליחות לקטן אלמא דגם גבי ב"ד שייך אין שליחות לקטן ודוחק לומר התם גבי חלוקת הארץ שאני דלא נעשו ב"ד אלא לחלוקת הארץ כדכתיב קרא שם ולא שייך בזה שהם גם שלוחי דרחמנא שהוא רק דררא דממונא משא"כ גר הבא להתגייר והוא קטן שנעשים שלוחי דרחמנא להכניסו תחת כנפי השכינה ולשיטת ר"י בתוס' דהוי רק מדרבנן בלא"ה לא קשה כלל משם ודו"ק]: הנה נתבאר לעיל דדעת תה"ד דתורם משלו עש"ח הוא נמי מטעם שליחות כמו תורם משל בעל הכרי ומיקרי נמי לדעתיכם משום דכל היכא דזכות הוא לו מיקרי לדעתיכם ממש ודעת הרשב"א ז"ל דגבי תרומה דבעינן לדעתיכם בעינן שידעו הבעלים ממש שהוא תורם בשליחותו ואפי' היכא דהוי זכות גמור נמי לא מהני שלא מדעתו ובתורם משלו עש"ח דמהני הא דזכות הוא לו הוא משום דלא בעינן שליחות כלל בתורם משלו עש"ח ובניחותא בעלמא סגי ונראה דנ"מ טובא לדינא כגון אם תרם משלו על של הפקר דלדעת התה"ד דבעינן נמי שליחות גבי כרי א"כ כמו שאם תרם פירות הפקר על כרי שלו לא מהני כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דבעינן בעלים ממש ה"נ אם תרם על כרי של הפקר לא מהני דבעינן בעלים בכרי כמו בעצם התרומה ובלא רשות בעלים או שליחותן אין הכרי יוצא מידי טבלו אבל לשיטת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות גבי כרי ולא קפדינן אלא שלא יעכבו הבעלים וכל שאינן מקפידין יכול אחר לתרום שלא מדין שליחות א"כ אם תרם על כרי של הפקר נמי מהני ויצא מידי טבלו כיון שאין להם בעלים: ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרשב"א ז"ל דלא בעינן שליחות בתרומה אלא על הפירות שנתפסים בקדושת תרומה אבל בפירות הכרי לא בעינן שליחות אלא ניחותא בעלמא מהא דאמרינן בחולין (דף קל"א) הרי שאנסו בית השר גרנו אם בחובו חייב לעשר ואם באנפרות פטור מלעשר עיי"ש וא"כ הרי חזינן דאם בחובו חייב לעשר מפירותיו על הפירות שביד האנס ומשמע ודאי דאפילו באנס כותי נמי דינא הכי דמעשר מפירותיו על פירות שנטל האנס והא האי אנס ודאי דקני להני פירות שנטל בתורת גביית חוב או בייאוש ואפ"ה יכול לתרום על הפירות שביד האנס אע"ג דאין שליחות לכומ"ז. ואם נימא דבעינן שליחות גם על הכרי כדעת התה"ד א"כ לא חיילא שם תרומה על פירותיו שתרם על הכרי שביד האנס והויין להנך פירות שתרם טבל בעלמא: אבל לדעת הרשב"א ז"ל ניחא כיון דלא בעינן. שליחות בכרי אלא ניחותא בעלמא שלא יקפידו הבעלים הכא נמי האי אנס ודאי לא איכפת לי' אם הישראל תורם תרומה בפירותיו של עצמו על הפירות שביד האנס וכיון דכבר נתחייבו הפירות בתרומה כשהי' ביד ישראל חייב הישראל לתרום עליהן ומהני תרומתו: אולם מדברי התוס' בנזיר (דף י"ב) משמע כתה"ד דאמרי' שם בש"ס דכי משוי איניש שליח במילתא דמצי עבד השתא אבל במילתא דלא מצי עבד השתא לא משוי וכתבו התוס' וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליחות לא היתה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ואומר ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות כדאמר בפרק האומר לחבירו פירות ערוגה זו תלושה יהא תרומה על פירות ערוגה זו המחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין עכ"ל התוס' הרי מבואר מדברי התוס' דגם על הפירות הכרי בעינן שליחות שהרי הוצרכו לתרץ הא דמצי משווי שליח להפרשת חלה קודם לישה וגלגול משום דיכולה להביא עיסה מגולגלת להפריש על הכרי זה שהתוס' בלשונם לא הזכירו לתרץ חלות התרומה כשהיא קמח על מה שנעשה חלה רק שתירצו דלהכי חיילא הפרשת השליח להוציא העיסה מטבלה משום שגם הבעה"ב יכולה להביא עיסה מגולגלת ולהפריש על קמח זה הרי חזינן דסבירא להו דגם בכרי שמפרישין עליו בעינן דין שליחות ולא מהני אלא דכל שבידה לא מקרי מחוסר מעשה: ולפמש"כ יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ד מהלכות תרומות) דתורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ותמה המל"מ דהא בגמרא לא איפשטא הך דתורם משלו עש"ח ודחי לה בשינוייא דמיירי בכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ואף דבעיא דטוה"נ של מי נפשטה התם מ"מ בעיא דתורם משלו