עונג יום טוב שיא

וראיתי להתוס' בקידושין (דף נ"ו) שהקשו בהא דאמרינן לקח בהמה טמאה ועבדים במעות מ"ש יאכל כנגדן הא קיי"ל כר' יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש. ומה"ט אמרינן גבי צנועין דלא מצי מחללי מע"ש שביד הגזלנים ותי' דהתם אין הצנועין יכולים לחלל משום דהגזלנים עצמן לא מצי מחללי משום דלאו דידהו הוא אבל גבי יאכל כנגדן דלאו בתורת גזל אתי לידיה דמוכר יכול לחלל להכי גם הלוקח יכול לחלל בתורת שליחות כיון דאינהו מצי עבדי שלוחייהו נמי מצי עבדי כמו תורם משלו עש"ח עיי"ש בדבריהם: הנה מבואר מדבריהם דתורם משלו עש"ח הוא מטעם שליחות הבעלים ולהכי בעינן שהבעלים בעצמן יהא בידם לחלל וגבי צנועין דהגזלנים לא מצי לחלל גם בעה"ב ל"מ לחלל גם מוכח מדבריהם דשייך שליחות בזה אף שלא מדעת המשלחו וכדברי התה"ד דכל היכא דניחא ליה מקרי לדעתיכם ובזה חולקין על הרשב"א ז"ל בשתים שהוא ז"ל סובר דכל היכא דבעינן שליחות בדבר הדומה לתרומה כמו חילול מעשר בעינן דעת בעלים ממש ולפ"ז הא דאמרינן בלקח בהמה טמאה ועבדים יאכל כנגדן ומחלל הלוקח שלא מדעת המוכר ע"כ לאו מטעם שליחות הוא רק מטעם דפדיון מעשר דומה לתורם משלו עש"ח דכמו דהתם מפקיע קדושת הכרי במה שתורם מפירותיו כן גבי חילול מפקיע קדושת המעשר במעותיו ובתורם משלו עש"ח לא בעי כלל שליחות אלא ניחותא בעלמא וכיון דניחא לבעלים מצי לתרום ולחלל בלא שום שליחות לפי דעת הרשב"א ז"ל: ונראה שהתוס' בב"ק (דף ס"ח) סותרין לדבריהן בקידושין הנ"ל ואזלי בשיטת הרשב"א ז"ל דתורם משלו עש"ח לא מטעם שליחות הוא שכתבו שם בד"ה הוא דאמר כצנועין. והקשו שם אהא דאמרינן דצנועין לא סברי להא דר"י דאינהו אמרי כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות ור"י סובר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולים להקדיש כו' וע"ז כתבו וז"ל מיהו דבר תימא הוא דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש ש"ח שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמיבעיא לן באין בין המודר (דף ל"ו) התורם משלו עש"ח צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל ולא חשו למה שכתבו בקידושין דכיון דהמלקטים עצמן לא מצי מחללי הבעלים נמי לא מצי לחללו דמלתא דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עבד ומוכח מזה דסברי דלא בעינן שליחות כלל בתורם משלו עש"ח אלא בניחותא בעלמא סגי כיון דזכות הוא לו ולהכי שפיר הקשו דהא דצנועין שפיר מצי סברי כר"י כיון דאפילו היו הפירות של המלקטים לגמרי נמי הוה מצי בעה"ב לחלל מטעם תורם משלו עש"ח כש"כ השתא שהפירות הן בגזל אצל המלקטים: ונראה ליישב קושיתם לפי שיטה זו שהוא שיטת הרשב"א ז"ל ונ"ל לפי מש"כ התוס' בתמורה (דף כ"ז) בהא דאמרינן הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל הוא דווקא בעלים שחיללו אבל אחר שחילל בעינן דווקא בשווי' דהא תנן הקדשות ומע"ש שאין דמיו ידועין בשלשה אלמא דבעי דוקא פדיון בשווי' ולפ"ז לא קשה קושית התוס' כיון דצנועין לא ידעו כמה לקטו אם איתא דחללו בתורת אחר המחלל הא בעינן דווקא בשווי' ובעי שלשה לשום כמה לקטו ולחלל על שיעור הלקיטה ולא משמע לי' לר' יוחנן שהצנועין אמרו כן אחר שומת שלשה אלא סתמא אמרו בעצמן כל הנלקט יהא מחולל א"ו דחיללו בתורת בעלים ובעלים לא בעי שווי' ומזה למד ר' יוחנן דצנועין ור"ד אמרו דבר אחד דאף דלאו ברשותייהו נמי מיקרי בעלים אבל גבי לקח בהמה טמאה ועבדים דידע כמה נתן עבורם ודמיו ידועים שפיר אמר יאכל כנגדן ומחלל כמו אחר דהא מחלל בשוויה [ולאו משום שליחות דמוכר קא עביד דמצי לחלל של חבירו בלי שום שליחות כמו לתרום עש"ח דא"צ שליחות לזה]: ולפ"ז יש ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל דמידי דבעי דעת בעלים לא מהני שליחות שלא מדעת דאי נימא דמהני שליחות שלא מדעת א"כ קשה מנ"ל לר' יוחנן דצנועין סברי דאדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו דילמא מחלו לגבי המלקטים וכמש"כ בב"ק (דף ק"ט) דלהגזלן גופא ודאי דיכול הנגזל לתת במתנה וחיללו בתורת שליחות מהמלקטים דהוי נמי דין בעלים דשלוחו כמותו ויכולין נמי לחלל אף שלא בשווי' א"ו דא"א לעשות שליח שלא מדעת בעלים גבי חילול משום דחילול מע"ש בעי דעת ואי מחלי לגבי מלקטים ודאי דלא מצי לחלל בשליחותייהו דמה אתם לדעתיכם ושפיר מוכח דסובר אדם יכול לחלל דבר שאינו ברשותו דכיון דע"כ החילול היה בתורת בעלים והיינו שהצנועין חשובין בעלים ולהכי לא בעי פדיונו בשווי' א"כ ש"מ דסובר כר' דוסא דגזילה מקרי ברשות בעלים ואין לומר דאתיא כר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה הוא ולא מצי יהיב במתנה כדאמרינן בקידושין (דף נ"ד) דהא שם בסוגי' דב"ק משמע דרבא בעי לאוקמי כר' מאיר אבל ר' יוחנן לא מוקי לה כר"מ עיי"ש: אבל לשיטת התוס' והתה"ד שכתבו דשייך שליחות אף שלא מדעת בעלים א"כ ודאי דקשה מנ"ל להוכיח דסברי כר' דוסא דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו דלמא יהבי במתנה להמלקטים וחללו אח"כ בשליחותן משום דודאי ניחא להו: וה"נ משמע פשטא דלישנא דש"ס דנדרים בבעיא דהני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ופשיט ממשנה דמקריב עליו ומשני דמיירי במחוסר כפרה דא"צ דעת בעלים דאר"י הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביאן על בנו ובתו הקטנים ולעולם בכל הקרבנות הוי שלוחי דידן רק במחוסרי כפרה שרי כיון דלא בעינן בי' דעת בעלים לא עביד שליחותיי' ושרי ומשמע דמוכיח דגבי מחוסרי כפרה לאו שלוחי דידן נינהו מדא"צ דעת בעלים וכ"כ שם הרשב"א בחידושיו וז"ל דאי הוי אמרינן דא"צ דעת בעלים ודאי שמעינן דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת בעלים וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתיכם עיי"ש: מיהו לכאורה אין זה מוכרח דהא אפשר לפרש דהש"ס מוכיח דשלוחי דרחמנא נינהו במחוסרי כפרה מדמביא קרבן על בנו קטן דהא קיי"ל אין שליחות לקטן ואיך נעשה שלוחו א"ו שלוחי דרחמנא נינהו וקשה באמת על רש"י ור"ן שלא פירשו כן מיהו אפשר לומר דנהי דאין שליחות לקטן מ"מ כיון שהתוס' כתבו בקידושין דהא דאיבעי לן אי שלוחי דידן היינו אי שלוחי דידן נמי הוו אבל שלוחי דרחמנא ודאי הוו דאי לא"ה מי איכא מידי דאיהו לא מצי עבד ושליח מצי עבד רק משום דשלוחי דרחמנא ודאי הוי אז מצי משווי שליח אף דאיהו לא מצי עביד א"כ ה"ה לענין שליחות קטן אף דאין שליחות לקטן מ"מ כיון דעביד בשליחותא דרחמנא מצי עביד נמי בשליחות הקטן וכה"ג מצינו בפ"ק דב"מ (דף ח') לענין שליח לדבר עבירה דשותפין שגנבו חייבין ולא אמרינן אין שלד"ע כיון דעביד גם לדעתי' דנפשיה ומסוגיא זו דנדרים נמי משמע הכי דפריך לקמן אלא מעתה יביא פסח על חבירו שכן מביא פסח על בניו הקטנים ומשני שה לב"א לאו דאורייתא וקשה איך הוה למ"ד שה לב"א דאורייתא ומביא על בנו קטן הא בפסח וודאי בעינן שליחות גמור דהא ילפינן בקידושין מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין כו' אלא מכאן ששלוחו ש"א כמותו בפסח א"כ איך אפשר לשחוט בשביל קטן אי שה לב"א דאורייתא הא אין שליחות לקטן א"ו דכיון דעביד גם בשביל עצמו מצי עביד גם בשביל קטן וכמו דאמרינן לענין שליח לד"ע א"כ כיון שהוכחנו דמהא דשליחות לקטן אין ראיה דלאו שלוחי דידן נינהו ע"כ דמייתי הש"ס דלאו שלוחי דידן