עונג יום טוב ל

והוא לא רצה לפוטרה אלא אם תתן מאתים זוז אבל לפי מש"כ א"ש דה"ט דדוקא היכא דבעינן שירצה לפוטרה ורצונו הוא מעיקר המתיר כמו בגירושין בזה אמרינן כיון שאין הבעל רוצה לגרשה אלא ע"מ שתתן לו מאתים זוז אין הגירושין חלין אלא אם תתן אבל בחליצה שאין הרצון מעצם המתיר כ"א החליצה מתרת רק דמתנאי החליצה שתעשה בכוונה לפטור היינו שיכוון למה הוא עושה וכיון דבחליצה אין תנאי משום דליתא בשליחות בכוונה נמי לא שייך תנאי דהא מ"מ תכלית פעולתו הי' לשם פטור והא הוי כוונה מעליא אף אם לא תתן דבכוונה אין נתפס תנאי [ואע"ג דאמרינן בר"ה (דף כ"ח) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה והיינו דמקשה למ"ד מצוה לא בעי כוונה א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה משום בל תוסיף ופירשו הראשונים ז"ל דקושית הש"ס הוא מהא דיתבינן בספק שביעי ספק שמיני ומשמע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ניחא דלא עבר אבל תוסיף משום דמחשב בדעתו שאם היום הוא שמיני הוא ישן שלא משום מצוה משמע דמהני תנאי בכוונה שמחשב לצאת אם הוא שביעי ואם הוא שמיני לא עביד לשם מצוה ולא אמרינן אין תנאי בכוונה וכיון דמכוון לצאת אם הוא שביעי ובאמת הוא שמיני קא עבר אב"ת שאני התם דאם הוא שמיני לאו זמן המצוה הוא כלל להכי לא נתפס כוונתו אבל העושה דבר בזמן המצוה ומכוון לצאת על איזה תנאי יצא אף אם לא נתקיים התנאי כמ"ש לקמן בעזה"י]: ובזה מיושב מה שהקשה הריב"ש הביאו הכ"מ (בפ"ד מהלכות חליצה) על מה שכתב הרמב"ם ז"ל המוסר מודעא חליצתו פסולה ואלו גבי גט כתב (בפ"ב מהלכות גירושין הי"ט) דמוסר מודעא על הגט אינו גט כלל ואינו פוסל מן הכהונה ולפי מה שכתבתי א"ש דגבי גט בעינן רצון לגרשה וכיון דמסר מודעא ובגיטא ומתנתא בגלוי דעתא סגי שאין זה מרצונו כדאמר בב"ב (דף מ"ח) וכיון דמסר מודעא וליכא רצון אין כאן ריח הגט כלל דחסיר מעיקר המתיר דבעינן שיגרשנה מרצונו אבל גבי חליצה לא בעינן רצון רק החליצה בעצמה מתרת. והא דבעינן מחשבה לפוטרה הוא בגדר כוונה ואם מסר מודעא ולא הי' רצונו לפוטרה הרי מיחסר רק כוונה וחליצה בלא כוונה הא הוי חליצה פסולה ופוסלה מן האחין כדאמר התם (דף ק"ו) מינך הא איפסלה וכן פסקינן בש"ע ודווקא אם כפו אותו א"י לחלוץ אינה פוסלת דאונס כמאן דלא עביד כלל דמי ודמי כמו שלא עשה מעשה החליצה ואינו פוסל כמ"ש הרמב"ם ז"ל אבל במסר מודעא דלא הוי אנוס ולא מיחסר אלא רצונו ובחליצה הוא רק בגדר כוונה וחליצה בלא כוונה פוסל על האחין וזה ברור וזהו טעמא של דבר דגיטין וקידושין בעי עדים ובלא עדים לאו כלום הוא וחליצה לא בעי עדים כלל רק אם אין אנו יודעין אם נעשית החליצה בעי עדים לברר הדבר שחלץ לה ומהני חליצתו בינו לבינה לר"ע ביבמות (דף ק"ד) ורבנן דפליגי עליו לאו משום דבעי עדים ובלאו עדים אין החליצה פועלת אלא משום דבעי ב"ד ור"ע סובר דב"ד לא מעכבי אבל עדים לכ"ע לא מעכבי כדמוכח שם ביבמות והיינו משום דדווקא היכא דבעינן רצון והרצון הוא מעיקר הפעולה כמו גיטין וקידושין בזה אנו אומרים דבלא עדים לא מהני דילפינן דבר דבר מממון דבעינן עדים. וכמו דאם עשה הדבר בלא רצון וכוונה דומה כמי שלא עשה כלל כן אם עשה הדבר בלי עדים לא נתפסו הגיטין או הקידושין אבל בחליצה דבלא רצון וכוונה נמי פועל משום דעצם החליצה פועל היכי אפשר לומר דבלא עדים לא הוי חליצה כלל הא מ"מ חלץ והחליצה פועלת בעצמה ודווקא ב"ד איכא למימר דמעכבי אבל לא עדים: ומעתה אשר בררנו שיש כוונה המורה על המעשה ויש כוונה שהיא צריכה בעצמה. נפלאו דברי הרמב"ם ז"ל בפי' הסוגיא דלכאורה תמוה מאוד כיון דבש"ס קאמר הטעם דחו"ח משום דלאו בני קריאה נינהו א"כ אמאי קאמר השתא דאמרת קריאה מעכבא אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה מאי ילפותא דאלם ואלמת מחו"ח שניהם אין יכולין לדבר והיינו הך. וכה"ג פריך בר"ה (דף כ"ח) דקאמר כפאו ואכל מצה יצא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ופריך פשיטא עיי"ש דהיינו הך ומה חידש לן בזה שלמד שופר ממצה וה"נ קשה מאי חידש לן בזה שלמד אלם מחרש גם קשה לישנא דש"ס (דף ק"י) דקאמר התם פקחת ואח"כ נתחרשה דמעכבא בה קריאה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק דהאי לישנא דכי היכי דעל שייך על פסול דעת ולא על פסול קריאה דעל פסול דעת שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דבשניהם בעינן דעת בכניסה דהיינו קידושין וביציאה היינו חליצה וכמו שהועילה דעתה למשוי א"א מדרבנן ה"נ מועיל דעתה להוציאה בחליצה אבל על פסול שאינו ראוי לקריאה לא שייך לומר כי היכי דעל הכי נפק דהא בכניסה לא בעינן דיבור וביציאה דהיינו בחליצה בעינן דיבור והכי הוה לי' להש"ס למימר חרשת מעיקרא דהוי רק נישואין דרבנן לא גזרו בה אף שאינה ראוי' לקריאה לזה פי' הרמב"ם ז"ל דבאמת פסול חו"ח הוא משום דעת ולא משום שאין להם דעת לפוטרה דהא משום זה הי' מועיל עע"ג כשיטת התוס' דכיון דכוונת פטור בחליצה הוא בגדר כוונה ודמי לכתיבת סופר את הגט להכי מהני עע"ג כמש"כ. רק כיון דבעינן קריאה שקוראה מאן יבמי והוא אמר לא חפצתי לקחתה ובעינן שיבינו הדברים כדאיתא בש"ע אה"ע (סימן קס"ט) ובב"ש שם וכ"כ המג"א (בסימן תפ"ט) דבספירת העומר אם לא הבין פירוש המילות לא יצא אף שספר בלה"ק דכיון דכתיב ספירה בעינן שיסופר וה"נ בעינן ודאי שידע שמיאן ליבם וידע הפירוש. ועיין רמב"ם (סוף הלכות חגיגה) ותשובת ב"ש בזה וחו"ח אין בהם דעת שיבינו ענין הקריאה ואין דעתו דעה שלימה ובזה לא מהני עע"ג דדעת בקריאה לא דמי לכוונת חליצה דבכונת חליצה הוא המורה למה הוא חולץ אבל דעת הקריאה הדעת בעצמו היא הקריאה שצריכין שיאמרו וידעו הדברים שהוא אינו רוצה לקחתה וכבר כתבנו דגעע"ג לא מהני אלא היכא דהמחשבה הוא רק להורות על פעולת המעשה אבל אם המחשבה צריכה לנו בעצמה לא מהני געע"ג. וכאן דהמחשבה הוא מעצם הקריאה והיא עיקר המצוה להכי לא מהני עע"ג ואף דקריאה לא מעכבא מ"מ ראוי לקריאה בעינן וחו"ח אין ראוים לקריאה שאינן בני דעת כלל דמלבד שאין להם פה לדבר אין להם דעת להבין ענין הקריאה היינו שאין להם דעת להבין ענין זה שהיא אומרת שאינו חפץ ליבמה והוא אומר שאינו חפץ לקחתה והדעת הזה הוא לעיכובא במצות קריאה דאם אין לו דעת אין כאן קריאה ולא מהני לזה גדול עומד על גביו ללמדו. ולהכי חליצת חו"ח אינה חליצה כלל דאף דלכוונת חליצה הי' מועיל גדול עע"ג כמו לכל דבר דמהני געע"ג אבל לקריאה לא מהני גדול עע"ג וכיון דקריאה מעכבא במי שאינו ראוי לקריאה להכי חליצתו אינו כלום מטעם שאין בו דעת דקריאה: והבט נא וראה איך הדברים נאמנים שאף (שבפ"ד מהלכות חליצה ויבום) כ' הר"מ ז"ל לפי שאינן בני דעת פי' דבריו יותר (בפ"י מהלכות חליצה ויבום ה"ו) החרש והחרשת והקטנה לפי שאין בהם דעת לקרות להבין עכ"ל. הרי ברור מללו שהפסול דעת הוא דעת הקריאה והוא הדבר אשר דברנו שהר"מ מפרש הא דקאמר דלאו בני קריאה נינהו היינו משום דעת הקריאה ומפרש הר"מ ז"ל המשנה דקתני החרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתן פסולה היינו שאינו פוסל כלל מדשני תנא בדיבורי' דגבי קטן קתני חולצת מן הקטן וגבי חרש קתני שנחלץ וחרשת שחלצה ש"מ דבחו"ח אין ריח חליצה כלל ואינו פוסל כלל להכי קרי לי'