עונג יום טוב שז

מפרשיו ליישב דבריו שז"ל (בפ"ה מהלכות תרומות) התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעה"ב ואמר כא"י אם היה שם יפות תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היה יפות מהן אין תרומתו תרומה שלא אמר אלא דרך מיחוי ע"כ. וכבר תמה עליו הכ"מ דהא בש"ס מוקמינן אליבא דאביי דהלכתא כוותי' ביאוש של"מ דמיירי בשוויה שליח דווקא וגם מסקינן שם דאפילו לרבא דסובר דהוי יאוש נמי בעינן דשויה שליח משום מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ומדוע השמיט הר"מ ז"ל הך אוקימתא דשויה שליח ועיין בט"ז יור"ד שתמה ג"כ בזה וכתב בשם הב"י דר"מ ז"ל דחה סוגיא דפ' אלו מציאות מהלכה מחמת סוגיא דקידושין (דף נ"ב) בההוא סרסיא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מרי דשיכרא א"ל אמאי לא תיתיב מהני חריפא ואמר רבא לא אמרו כלך אצ"י אלא לענין תרומה בלבד אבל הכא משום כיסופא הוא דאמר: והתם לא שויה שליח דהא מרא דשיכרא לא ידע כלל ואפ"ה הוי בעי למילף מתרומה אי לאו סברא דמשום כיסופא אלמא לא בעינן כלל דשויה שליח ודחה הט"ז דבריו דהא התם רבא אמר לה ורבא סובר יאוש של"מ הוי יאוש ולדידיה הוי שפיר קידושין בניחותא דמעיקרא ומסקנת דברי הט"ז דכיון דמשמע בסוגיא זו דגם בתרומה מיירי בלא שויה שליח מדיליף דכלך אצ"י הוי ניחותא מתרומה ש"מ דגבי תרומה נמי מיירי אפילו בלא שוויה שליח אע"ג דגבי תרומה בעינן לדעתיכם וע"כ דהש"ס סובר הכא דכיון דאיכא מצוה לא איכפת לן בלדעתיכם דלא כסוגיא דא"מ ה"נ אמרינן לענין ניחותא דמעיקרא דאע"ג דבכל דוכתא לא מהני ניחותא דמעיקרא אבל לענין תרומה מהני שפיר משום מצוה עכ"ד הט"ז בקצרה: ודברי הט"ז ז"ל אינן מספיקים ליישב דברי הר"מ ז"ל. חדא דאם איתא דהרמב"ם סובר דסוגיא דא"מ וסוגיא דקדושין סתרי אהדדי הו"ל למיפסק כסוגיא דא"מ דהיא בתראה ועוד דבאמת אין כאן סתירה כלל דכיון דהתם רבא קאמר לה ואיהו סובר יאוש של"מ הוי יאוש שפיר הוי מצינו למילף דכלך אצ"י הוי לישנא דניחותא וזהו עיקר תלמודא דהוי מיבעי למילף מתרומה ואף דגבי תרומה מיירי בשוויה שליח מ"מ הרי חזינן דבמה שאמר כלך אצ"י אמדינן לדעתו דניחא לי'. וכי היכי דמהני גבי תרומה בשויה שליח ה"נ מהני גבי קידושין בלא שווי' שליח דיאוש של"מ הוי יאוש לרבא ואין כאן סתירה כלל בב' הסוגיות ועוד דהא קיי"ל בגיטין (ד' נ"ב) דאפוטרפוס תורם של יתומים להאכיל ולא להניח משום דכתיב אתם ולא אפוטרופוס וגם להאכיל כתבו התוס' שם (בדף מ') דהטעם משום דהפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד התבואה של היתומים ונתנוהו לאפטרופוס כדי שיוכל לתרום. הא לאו הכי אין יכול לתרום ליתומים קטנים דמיקרי יאוש של"מ כדאמרינן בב"מ שם גבי חמרא דזיקא ואמאי לא אמרינן דמשום מצוה אמרינן כיון דאילו הוו ידעי הוי ניחא להו השתא נמי ניחא להו ויתרום האפוטרופס מדינא א"ו דלא מהני ניחותא גבי תרומה אף דהוי מצוה: ולפי מה שכתבנו דבריו מכוונים מאוד במה שפסק בברייתא דתורם שלא ברשות אפילו בלא שויה שליח דהא הרמב"ם מפרש לה לברייתא שליקט לצורך עצמו דהא כתב שליקט פירות כדי שיקחם והכי משמע באמת לישנא דברייתא דקתני ואם חושש משום גזל. ורש"י ז"ל דחק עצמו לפרש דחושש מה שתרם שלא ברשותו משום גזל וזהו דוחק גדול אבל להרמב"ם ז"ל שמפרש שליקט ליקח לעצמו שייך שפיר לשון חושש משום גזל על שלקחם לעצמו וע"ז קתני בברייתא אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה אלא שלפי"ז דמיירי שלקח הפירות לעצמו צריך להבין היכי מדמינן ליאוש שלא מדעת דהוי יאוש לרבא וה"נ מהני מה דאמר כאצ"י למהוי תרומה למפרע. הא גבי אבידה אמר התם בש"ס דגם רבא לא אמר דהוי יאוש אלא בדבר שאין בו סימן דסתמו עומד להתייאש אבל בדבר שיש בו סימן מודה רבא דלא הוי יאוש אע"ג דשמעינן דמייאש משום דאין סתמו עומד להתיאש: והכא גבי תרומה היכי מהני מה דשמעינן אח"כ דניחא לי' למהוי תרומה למפרע הא ודאי אין סתמו עומד שיתרצה שיבא חבירו ויטול תרומת פירותיו ואע"ג דבלא"ה צריך לתתו לכהן מ"מ הא התורה זכתה לו בטוה"נ לתרום וליתן לכל כהן שירצה והיכי אמדינן אנן לדעתו שניחא לי' שיבא אחר ויתרום ויתן למי שירצה התורם הא ודאי אין סתמו עומד לזה ודמי לדבר שיש בו סימן דלא מהני יאוש דידיה למפרע ואף אם נימא דנהי דאין סתמו עומד להתרצות שיקח התורם הפירות לעצמו מ"מ בעיקר התרומה סתמו עומד להתרצות ומהני ניחותא דלמפרע לענין עיקר התרומה דע"י אמירת כאצ"י מתברר דעיקר התרומה ניחא לי' דז"א דכיון דלא מהני אמירתו לענין מה שיקחם לעצמו למפרע ממילא הוי לי' האי תורם כגזלן עד שעת אמירת כאצ"י. דהא הוא תרם לעצמו וגזלן שתרם קודם יאוש לא מהני תרומתו דהוא תרם ליקחם לעצמו והבעלים סתמא ניחא להו שיתרום וישארו אצל הבעלים ועוד דא"כ דמהני אמירת כאצ"י לברר הדבר למפרע לענין ההרמה אע"ג דלא מהני לענין ליקחם לעצמו א"כ אמאי קתני כלל בברייתא שתרם ליקח לעצמו כדמשמע לישנא דחושש משום גזל האי דינא דכאצ"י הוי מצי להשמיענו בתורם בשביל בעה"ב ואמר כאצ"י דהוי תרומה ולמה לי' למיתני בתורם ליקח לעצמו כיון דעל לקיחתו לעצמו לא מהני אמירת כאצ"י למפרע משום דאין סתמו עומד לזה: לכן נראה לי דמיירי בכהן שתרם ליקח התרומה לעצמו כדמשמע לשון הרמב"ם ז"ל שתרם ליקח לעצמו היינו לאוכלם בעצמו [ולא בישראל שרצה למוכרם] ובזה א"ש הא דלרבא מהני כאצ"י למפרע דהא הכרי עומד ליתרום ולתת התרומה לכהן וכהן שתרם ליקחם לעצמו ובא בעה"ב ואמר דניחא לי' אמרינן דגם מעיקרא ניחא וכיון דאמרינן דניחא לי' מעיקרא שיקחם לעצמו ממילא ניחא לי' בהרמתו דהא א"א ליקחם אא"כ יתרום ומהני גלוי דעתא דידי' למפרע דהא סתמו עומד לתת לכהן ודמי לדבר שאין בו סימן דמהני גילוי דעתא דיאוש למפרע ואי משום דמפסיד מיני' מצות ההפרשה דניחא לי' למיעבד מצוה בגופו ז"א דהא השתא נמי דמסכים להרמת התורם נמי הבעה"ב קא עביד המצוה במה שאמר כאצ"י דאם לא היה אומר כאצ"י לא הוי חיילא התרומה כלל ובאמירת כאצ"י נגמר ההרמה וא"כ הוא ניהו דקא עביד המצוה דהא תרומה בלא"ה עיקר מצותו במחשבה דהא ניטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם הלכך כיון שסתמו עומד לתת לכהן ועשיית המצוה נמי אין בעה"ב מפסיד דמי לדבר שאין בו סימן דמהני גילוי דעתא למפרע ואע"ג דודאי לא ניחא ליה שיקנה כהן התורם למפרע גוף הפירות קודם ההרמה דהא ודאי ניחא לי' לבעה"ב דליתעבד מצות ההפרשה בפירות שלו ובממונו ולא