עונג יום טוב שו

משום דהוי יאוש ושינוי רשות דמהני לכ"ע ולמה ליה למימר יאוש ושינוי השם טפי הו"ל למימר דהוי יאוש ושינוי רשות. אפ"ל דקאמר האי טעמא דשינוי השם דמהני אפי' אם הגזלן בעצמו כהן דאז לא הוי שינוי רשות דהא מחזיק התרומה לעצמו להכי קאמר טעמא דשינוי השם ועוד להכי נקט טעמא דשינוי השם משום הקדש דקתני נמי בברייתא כמ"ש התוס' שם דבהקדש קדשי מזבח ליכא שינוי רשות מעיקרא תורא דראובן השתא תורא דראובן להכי נקט טעמא דשינוי השם שכולל כל השנוי בברייתא שם תרומה וכל מיני הקדש: ובירושלמי דתרומות שהוצרך לומר על מימרא דר' יוחנן דישראל שאמר לב"ל כור מעשר יש לך בידי ועשאו הב"ל תרומה על מק"א דמהני מטעם דהוי כשלוחו של ישראל וכר' יוסי דאמר יש רשות לישראל לתרום תרומת מעשר ולא אמר דמהני מטעם שהב"ל קנה התרומה עי"ז גופא שעשאו תרומה כמש"כ וצ"ל דהא מילתא לא מהני אלא למ"ד טוה"נ ממון דלדידיה מקרי התרומה שלו שפיר ע"י ההפרשה דהאי הפרשת תרומה מיקרי נתינה הוא משום טוה"נ שיש לו לבעלים ואם טוה"נ ממון שפיר מיקרי ההפרשה נתינה גם למחשב קנין לנותן דכל דבר שהמקבל קנה מכח נתינת הנותן מיקרי קנין גם לגבי הנותן וחייל קנינו עם זכיית המקבל אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון לא מחשב זכיית המקבל להעשות קנין לגבי נותן דלא יהיב לי' דבר חשוב מכחו שלא היה לו להנותן בזה אלא טוה"נ שאינה ממון ודמי כאילו לאו מכחו וזכייתו זכה בו המקבל וכדאמרינן בב"מ (דף י"א) דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אינה נקנה באגב קרקע כיון שאינה באה מכח של נותן לגמרי כמו הקרקע אלא אפקורי מפקיר לה והכהן זוכה בהם משום שאין לנותן בתרומה דין ממון גמור וה"נ לענין זכייה שכתבנו שזכיית הכהנים בתרומה עושה קנין להתורם הוא רק אם טוה"נ ממון שאז זכייתם מיחשב מכחו שההפרשה הוא התחלת הנתינה משא"כ למ"ד טוה"נ אינה ממון אינה חשובה כאילו באה מכחו ואביי דמוקי ברייתא דגיטין דישראל שאמר ללוי דמשמע דהב"ל מצי משווי תרומה ע"כ סובר דטוה"נ ממון או דמוקי ברייתא כמ"ד דטוה"נ ממון אבל הירושלמי דאזיל לשנויי מימרא דר"י ור"י אמר בירושלמי סוף נדרים ובקדושין (סו"פ האיש מקדש) דטוה"נ אינ"מ אין בעשיית התרומה שום קנין להתורם דלאו מכח נתינת ממון דידיה זוכין הכהנים להכי הוצרך הירושלמי לשנויי דמהני מטעם שליחות וכר"י דבעה"ב רשאי לתרום תרומת מעשר וכ"כ התשובת מיימוני בנזיקין (סימן ה') דהנותן דבר שאין לו בו אלא טובת הנאה לא מיקרי דעת אחרת מקנה אותו דלא מקרי נתינה מכחו: עכ"פ יצא לנו מכל הדברים האלו דגבי תרומה בעינן שיהא להתורם קנין גמור ולהכי שפיר כתב הרשב"א ז"ל דעל התרומה לא מהני ניחא ליה כלל אלא בעינן שליחות ממש דכל מידי דבעינן בעלים אין אחר יכול לעשות אלא אם יש לו דין שליח אבל בכרי לא בעינן בעלים ואחר נמי יכול להוציא טבלן. רק דבעינן שלא יעכבו הבעלים להכי אי זכות הוא לו שפיר יכול לתרום על כריו של חבירו: סימן קח והנה אנחנו בארנו בתשובה דדוקא גבי אבידה לא הוי יאוש למפרע משום דבע"כ מתיאש ואינו מתרצה שיטלם חבירו ואסור לחבירו ליטלם אא"כ יצא מרשות בעה"ב ובעינן שיצא מרשותו בשעת מציאה ע"י מה שמתיאש אח"כ וזה לא מהני דלא אמרינן לאביי אגלאי מילתא למפרע שיצא הדבר מרשותו למפרע כמו שהיא עכשיו דלהוציא הדבר מרשות בעלים הוא כמו לעשות קנין חדש וכמו שאינו מקנה לאביי למפרע ע"י ניחותא דאח"כ. וכיון דאינו יוצא מרשות בעלים אשתכח דכי אתי לרשות מוצא באיסור אתי לידיה ולא מהני יאוש דאח"כ אבל לאכול משל חבירו לא בעינן שיקנה הדבר רק אם יודע שחבירו יתרצה שרי ולענין ניחותא לחוד מהני ניחותא דאח"כ שיהא מותר למפרע ואע"ג דבש"ס מדמה תרומה ליאוש של"מ וגבי תרומה נמי ידעינן שלא יקפיד כמש"כ הש"מ בשם הרמב"ן ז"ל דכיון דהש"ס מקשה לאביי מטומאה ותרומה משמע דלרבא ניחא ובתחילת הסוגיא אמר דבדבר שיש בו סימן כיון דאינו עומד להתיאש מודה רבא דלא הוי יאוש א"כ בתרומה נמי אמדינן דעתיה שיתרצה וניחא לי' כיון שהפירות עומדים לתרום וכן גבי הכשר כיון דהעלם לגג מסתמא יתרצה אלמא דאפי' בדבר שיודעין עכשיו שיתרצה נמי לא מהני מ"מ היינו דוקא בתרומה דבעינן דעת בעלים ולא נתנה תורה כח להטיל שם תרומה אלא לבעלים לחוד. ובעינן למימר ע"י ניחותא דאח"כ דדמי כמו שהיה שליח הבעלים וזה לא אמרינן וכן גבי הכשר זרעים דלא מהני ניחותא דאח"כ לומר דדמי כאילו ידעו הבעלים קודם שנגבו כדי שעי"ז נעשו המשקין לרצון זה לא אמרינן (דהא מה דבעינן דעת בעלים אין הטעם משום דרשות בעלים מעכבת חלות הכשר דהא משקה שתחילתה לרצון מכשרת אע"פ שאין סופה לרצון אעפ"י שבעיקר ההכשר לא ידעו הבעלים כלל הרי חזינן דניחותא דבעלים דגבי הכשר לא משום עיכובא דידהו הוא שיכולין לעכב אלא גזה"כ הוא דבעינן שהמשקין שנופלים על הפירות יהא לרצון הבעלים ואז מכשירין ולהכי ניחותא דאח"כ לא מהני לומר דמה דניחא להו השתא דמי כאילו היה רצון בעלים מעיקרא ועיין בכ"מ (פי"ג מה' טומאת אוכלין) שהביא בשם הרשב"א ז"ל דלא בעינן דעת בעלים דוקא גבי הכשר אלא דדעת אחרים נמי מהני ויש להביא ראי' מהא דגיטין (דף נ"ג) בעושה מלאכה בפרת חטאת שנפסלת ע"י אחרים כמש"כ התוס' שם דכיון דכתיב עובד ניחותא דאחרים נמי מהני עיי"ש וא"כ ה"ה גבי הכשר כתיב יותן] אבל במידי שא"צ דעת בעלים ממש ולא בעינן אלא שלא יעכבו הבעלים כמו לאכול פירות דאם אין בעל הפירות מקפיד אין כאן איסור ואף שאין לו קנין בזה מ"מ כיון שאין הבעלים מקפידין אין כאן איסור גזל בזה גם לאביי אמרינן דכיון דודאי ניחא לי' ושרי וכיון דלכי מתיידע לי' יהא ניחא לי' גם השתא שרי ולהכי אכלו אמימר ור"א בבוסתנא דבר איסק משום דודאי ניחא לי' ולקמן בעזהי"ת נבאר יותר ונביא ראי' לזה: ולפ"ז נ"ל דהא דאמרינן דלאביי לא מהני ניחותא דלמפרע גבי תרומה היינו אם בעינן טעמא דניחותא על התרומה שבעינן בעלים ממש אבל גבי הכרי דלא בעינן שיהא הבעלים ממש מתקנין את הכרי רק שלא יעכבו הבעלים כמו גבי איסור גזל וכמ"ש בשם הרשב"א ז"ל להכי אם אמדינן דעת בעלים שלא יקפידו מהני ניחותא דמעיקרא ואפילו היכא דלא הוי זכות רק שאין מקפידין ע"ז נמי מהני כמו דמהני לענין אכילת פירות של חבירו הואיל דלא בעינן קנין גמור: ונראה לענ"ד שעפ"י דברינו אלה בביאור דברי הרשב"א ז"ל מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שנלאו