עונג יום טוב שג

בעינן שיהא שלו ממש להכי לא מהני מעשה ובעינן קנין גמור: ובזה נ"ל לפרש דברי הירושלמי (פ"ק דתרומות) אתם פרט לתורם את שאינו שלו מה את עביד ליה בתורם שאינו שלו או בתורם של חבירו נשמעינה מן הדא הבקיר כרייו ומרחו [צ"ל ותיקנו] וחזר וזכה בו אין תעבדינה בתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ואם תעבדינה בתורם של חבירו תרומתו תרומה נשמעינה מן הדא גנב תרומות הקדש ואכלו משלם שני חומשין וקרן מני תורם לא גזבר הרי תורם שאינו שלו ואת אמרת תרומתו תרומה הוי לית טעמא דלא כתורם את של חבירו או נאמר מנוי תורם בר לוי שהקדיש תרומה והתני רבי אושעיא א' המקדיש טבלו וא' המקדיש תרומתו א"ר אידי גזבר כמאן דהוא בעלים עכ"ל: ולפענ"ד דהירושלמי בעי בטעמא דתורם שאינו שלו אי משום דלא הוי שלו ובתרומה בעינן שיהא שלו דווקא נשמעינה מן הדא פי' אנו למדין מבעיא זו נ"מ אם הבקיר כרי' אחר מירוח ותקנו וחזר וזכה בו אי טעם הכתוב הוא משום תורם שאינו שלו הפקר נמי לאו שלו הוא ולא חייל ואי טעם הכתוב בתורם של חבירו שאין התרומה חלה מחמת קפידת חבירו הכא בהפקר תרומתו תרומה ופשיט ממשנה (דתרומות פ"ו) גנב תרומת הקדש ואכלה וכאן הי' הקדש ואפ"ה חייל מה שהגזבר עשה תרומה וע"כ משום דלא הוי כתורם את של חבירו ולא איכפת לן במה שאינו שלו וע"ז משני דמיירי שהכהן הקדיש אחר שתרם וחזר והקשה מברייתא דר' הושעי' דקתני המקדיש טבלו אלמא דחייל התרומה אף אחר שהקדיש עד דמסיק דגזבר כבעלים דמי וזה ברור בכוונת הירושלמי הרי חזינן דמסקנת הירושלמי דבתרומה מה שאמרה תורה אתם ודרשינן ולא התורם את שאינו שלו לאו משום דתורם של חבירו לחוד הוא דהקפידה תורה אלא דבעינן שיהא שלו ממש ובש"ס דפסחים (דף ל"ב) דאמר במד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ומפרש משום דכתיב תתן לו ולא לאורו האי איצטריך לר' יוסי הגלילי דסבר חמץ בפסח שרי בהנאה אבל לרבנן בלא האי טעמא דקרא אינו קדוש כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה לא הוי שלו והוי הפקר ולא חייל שם תרומה עליו וכ"כ התוס' שם דקאי לר' יוסי הגלילי [וצ"ע מ"ש התוס' דלרבנן נפקא לן מתתן והאי לא מיקרי נתינה דבלא"ה לרבנן לאו ברשותו קאי וא"י להפריש תרומת חמץ]: ולכאורה יש להוכיח גם מש"ס דילן דבתרומה בעינן שיהא שלו ממש ודוקא הפרשת בעלים הוא דחייל. אבל הפרשת אחר לא חייל אף שאין הבעלים מקפידים מדאמרינן בקידושין (דף מ"א) ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעה"ב ואם אינו יודע דעת בעה"ב תורם בבינונית פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה שליחות בתרומה מנ"ל ואי אמרת דלא בעינן בעלים דווקא א"כ למאי הוצרך כלל לטעמא דשליחות ופשיטא דיכול השליח לתרום כיון שהבעה"ב צוה לו לתרום הרי ניחא ליה ועדיף טפי מהיכא דאמדינן דעתו דזכות הוא ליה כיון שצוה לו בהדיא א"ו דבעינן שיהא הבעלים מפרישין ואם אחר מפריש לא מהני אלא מטעם שליחות ומ"מ נראה לי דאין מזה ראי' דאפילו אם נימא דמיעוטא דתורם את שאינו שלו הוא רק משום קפידא דבעלים לחוד מ"מ פריך שפיר ממתניתין דאומר לשלוחו צא ותרום שליחות בתרומה מנלן ולא מצי לשנויי דהתם לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם שאין הבעלים מקפידין דא"כ כי תרם מיפות והבעה"ב רגיל לתרום מבינונית אמאי מהני הא ע"ז לא גלי דעתיה דניחא ליה. א"ו דמטעם שליחות הוא וכיון דנעשה שלוחו יכול לומר בהכי אמדתיך ואף שבעה"ב הי' בלבו על בינונית הוי דברים שבלב ואינו מבטל את השליחות בהכי כמו דאמרינן בגיטין (דף ל"ד) שאין השליחות מתבטל ברהיטת הבעל לבטלו משום דאפשר לומר דכוונתו הוא בהא דרהיט לומר אשור הב לה ודבריו שבלבו אינן מבטלין השליחות אבל אי הוי טעמא משום גילוי דעתא דבעה"ב ודאי אם תרם מיפות ובעה"ב רגיל מבינונית לא מהני דלזה לא גילה דעתו: מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל מוכח בהדיא דמשום תורם את שאינו שלו נגעו בה דבעינן שיהא הבעלים תורמין או שלוחן ולא אחר: ומצאתי להש"מ בב"מ (דף מ"ט) אהא דאמרינן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשותן תרומת מעשר על מקום אחר ע"כ וז"ל כתב ר"מ אעפ"י שלא קנה הבן לוי לא בהגבהה ולא במשיכה איירי במכירי כהונה דחשיב כאילו בא לידו א"נ לא גרע מנותן רשות לחבירו לתרום על תבואה שלו עכ"ל הש"מ ובקצה"ח (בסימן קצ"ח) הקשה על מש"כ דמיירי במכירי כהונה דמכירי כהונה לא חשיב עדיין שלו דלא מיקרי קנין [וכ"כ הריטב"א בגיטין (דף ל') דמכירי כהונה לא חשיב קנין עיי"ש] ועל מ"ש הש"מ דלא גרע מנותן רשות לחבירו לתרום על תבואה שלו הקשה הקצה"ח דהא טובת הנאה אינה ממון ולא מיקרי המעשר של בעה"ב כלל דאין לו בו אלא טובת הנאה וכיון דאין המעשר שלו לא מהני כלל מה שנתן רשות לתרום עיי"ש בקצה"ח: