עונג יום טוב שב

וכן לאוקימתא דמוקמינן התם לעולם בכדי אונאה דאינו בתורת אונאה דאפי' בפחות משווי' חוזר נמי אמרינן דר"ל הוא דל"ל דשמואל כלל וא"כ רבינא דמתני להא דר"ל דלא יהא פ"ח חמור מן ההקדש נמי סבר כר' ירמי' וכמסקנא דהש"ס בב"מ דר"ל ל"ל כלל הא דשמואל וקושית הטו"א מעיקרא ליתא דגם בהקדש אם חילל בפחות משווי' אינו מחולל לר"ל: ובלא"ה נראה לי דקושית הטורי אבן לא קשה מידי דמה שאין מועיל בפטר חמור פדיון פחות משווי' אין חומר בפטר חמור מהקדש דסברא היא דהקדש שעל ידי חילול פקע קדושה מההקדש וחייל הקדושה על הפדיון שפיר אמרינן כיון דע"י ש"פ נמי פקע הקדושה קצת מההקדש פקע נמי כולה וחייל על הש"פ ולהכי מחולל שפיר אבל בפ"ח שאין חל על הדמים שום קדושה או איסור רק שמפקיע איה"נ מהפ"ח ואם פדוהו בשווי' הרי אינו נהנה מהפ"ח שכבר שילם לכהן כל דמיו אבל כשפדה פחות משווי' אכתי נהנה מהפ"ח שנתן בעדו לכהן פרוטה והוא שוה יותר ואכתי נהנה ממנו ועל הפרוטה שפדה הא לא חל שום איסור דנימא דפקע איסורו ע"י הפרוטה רק כשפדה בשווי' ממילא פקע איסור הנאה ממנו. שכבר נתן דמיו לכהן אבל כשיפדה בפחות משווי' הרי נהנה ממנו ואין זה חומר בפ"ח מבהקדש אבל זה הש"ס הוכיח שפיר דפדיון בשווי' מהני דאי נימא דלא מהני א"כ הוא חמור מהקדש דבהקדש מהני פדיון ובפ"ח בעינן דווקא שה דהא בשווי' כבר פקע איה"נ ממנו דהא אינו נהנה ממנו שכבר נתן כל דמיו ואפ"ה לא מהני נמצא הוא חמור מהקדש וקושיית הטו"א לק"מ ודו"ק: סימן קז שאלה דין הפרשת תרומה וחלה על ידי שליח ומשרת הבית: תשובה גרסינן (בפ"ב דב"מ) בפלוגתא דיאוש של"מ דאביי סובר לא הוי יאוש ורבא סובר דהוי יאוש ומייתינן התם ברייתא כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה וא"ל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל הרי שבא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצ"י אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה כו' וכי נמצאו יפות מהן אמאי תרומתו תרומה הא בעידנא דתרם לא הוי ידע תרגומא רבא אליבא דאביי דשויה שליח הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלא שויה שליח מי הויא תרומה הא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתיכם אף שלוחיכם לדעתיכם אלא הבמ"ע דשויה שליח וא"ל זיל תרום כו' ואיהו תרם מיפות וכי א"ל בעה"ב כלך אצ"י ונמצאו יפות מהן תרומתו תרומה עכ"ל הש"ס: והרשב"א ז"ל בחידושיו למס' נדרים (דף ל"ו) בבעיא דתורם משלו על של חבירו אי בעי דעת בעלים מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממונו וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל והא שליחות לאו מדין דניחא ליה הוא אלא גזה"כ הוא מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם לדעתיכם ותדע שהרי האומר לחבירו צא ותרום והלך ומצא תרום למ"ד אין חזקה שליח עושה שליחותו אינו תרום דדילמא איניש אחרינא שמע אזיל ותרם ואע"ג דהתם ניחא ליה שיתקן כריו וי"ל דהתורם משלו על של חבירו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על של בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות הוא לו אי לאו זכות הוא לו עכ"ל הרשב"א ז"ל בחידושיו מבואר מדבריו דגבי כרי לא בעינן שליחות ממש ולא בעינן אלא שיהא ניחא ליה דכיון דלא בעינן לדעתו לא בעינן נמי שליחות כלל בכרי וטעמא דמילתא נ"ל דאף דגבי כרי נמי בעינן ניחותא דבעלים דאי לא ניחא להו לבעלים לא מהני מ"מ לא דמי הא דבעינן דעת בעל הכרי להא דבעינן דעת בעל התרומה דבתרומה בעינן דעת בעלים היינו דלא נתנה תורה רשות להטיל שם תרומה על הפירות רק לבעלים לחודייהו. אבל איש אחר אינו יכול להטיל שם תרומה משא"כ בכרי לא איכפת לן שיהא משל תורם רק שלא יהא הבעלים מעכבים דבעל כרחייהו דבעלים אין אדם יכול לתקן להכי כשניחא להו לבעלים א"צ שיהא התורם שלוחו של בעל הכרי ואין בזה לתא דשליחות כלל אבל על עצמה של תרומה בעינן שהבעלים דוקא יעשו תרומה או אחרים בשליחותם להכי אמרינן גבי תרומה מה אתם לדעתיכם אף שלוחיכם לדעתיכם ולענין הכרי סגי בניחותא דבעלים לחוד ומהני בתורם משלו עש"ח אי דלטנין זכות הוא לו: ואע"ג דלענין איסור קי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפ"ה אמרינן בע"ז (ד' נ"ג) ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ולא השתחווה לה ובא עכומ"ז והשתחווה לה אסורה מתחלתה של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי א"י ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא מדפלחי ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכומ"ז ועכומ"ז שליחותייהו קא עבדי ואי נימא דבעי שיהא משלו ממש ובלא"ה אינו יכול לאסור דשא"ש קשה הא אין שליחות לעכומ"ז ואף אם נימא כיון דפלחו לעגל היה להם באותה שעה דין מומר ויש שליחות לעכומ"ז לגבייהו מ"מ הא אפילו עכומ"ז לעכומ"ז אין שליחות כדאיתא בירושלמי (פ"ק דתרומות) א"כ כיון דאין שליחות לעכומ"ז אמאי יכולין לאסור ובלא"ה א"א לומר דהתם שליחות גמורה הוי דהא שליחות בעי לכל הפחות שאמר כל השומע קולי יעשה כך וכך כמו גבי גט בגיטין (דף ס"ו) ואטו ישראל אמרו כל השומע יעבוד אילנות דהא אפילו באומר כל הרוצה מסתפק הר"ן ז"ל אי מהני היכא דבעי שליחות א"ו דהתם לאו מדין שליחות נגע בה אלא מכיון דניחא ליה לבעלים שישתחוו יכולין לאסור וכה"ג אמרינן גבי חליצה ביבמות (דף י') איהו שליחותא דאחין קא עביד איהי שליחותה דצרה קא עבדה אע"ג דאין שליחות בחליצה כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) וכיון שהוכחנו דאין כאן דין שליחות הרי מבואר דבניחותא דבעלים בעלמא נאסר הדבר אף שאינו שלו ממש וגם לא נעשה שלוחו נ"ל דבדבר זה חלוק באמת איסור ותרומה דבהקדש ותרומה בעי בעלים ממש או בשליחות הבעלים אבל באיסור הא דאמרינן אין אדם אוסר דשא"ש היינו דבעינן שלא יעכבו הבעלים וכל דניחא להו יכול אחר לאסור אף שאינו בדין שליחות דהא דאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו הוא כמו דאינו יכול ליחד דבר שא"ש כדאמרינן במרובה (דף ס"ו) משכבו ולא הגזול וכמ"ש שם התוס' דבטומאת מדרס בעי יחוד למדרס ודבר שא"ש אינו יכול ליחד והתם עיקר הטעם משום דמה יועיל יחוד של אחרים כיון שהבעלים יכולים לעכב וה"נ באיסור א"י לאסור משום עיכוב הבעלים אבל כשאין מעכבין שפיר יכול גם אחר לאסור אף שאינו בדין שליחות וה"נ מצינו למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש עשה בה מעשה אסרה והאי מעשה היינו ניסך לה יין בין קרני' כדאמרינן בע"ז (ד' נ"ד) ובמה שניסך לה יין לא קנאה דזה לא הוי שינוי ואפ"ה יכול לאסור ואלו גבי הקדש בעינן שיקנה בשינוי מעשה ממש א"ו שאני דין איסור מדין הקדש ותרומה דבאיסור לא בעינן שלו ממש אלא מחשבה אינה פועלת בחפץ של חבירו אבל מעשה שפיר פועלת בע"כ של בעלים אבל בהקדש ותרומה