עונג יום טוב שא

אולם אחרי התבוננתי בעזהי"ת נראה לי ליישב דעת הר"מ ז"ל על נכון לפמ"ש במק"א ליישב דברי הר"מ ז"ל ממה שהקשו עליו המפרשים דבפ"ה מהלכות מ"א פסק בכל איה"נ שדמיהן מותרין אף למחליף עצמו ובפ"ה מה' נדרים פסק בקונם פירות אלו על חבירו דהחליפין הוי ספק וא"כ קשה מ"ש קונמות משארי איה"נ וכתבנו ליישב ומצאנו אח"כ בדברי הריטב"א ז"ל בנדרים קצת מזה דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הירושלמי דהטעם דאין לאסור ליהנות בדמי איה"נ הוא משום שאין דמיהן והיינו שכיון שהדבר אסור בהנאה אין הדמים חליפי האיסור כלל וכמ"ש הר"ן ז"ל (בספ"ב דקידושין) דאם טעה הלוקח ולא ידע שזה אסור בהנאה הוי מקח טעות ואם ידע הלוקח שזה אסור בהנאה ולקחו מ"מ כיון שאין דבר האסור בהנאה נכנס ברשותו של לוקח א"כ אין הדמים חליפי האיסור הנאה כלל ואף אם מכרו לכותי דכותי שפיר קונה איה"נ מ"מ כיון דאין איסורי הנאה ברשות המוכר נמצא שלא המוכר מכרן להאי כותי כלל והכותי מעצמו קא שקיל והמעות שנתן הכותי לאו חליפי איה"נ הן ולהכי פסק בקונם פירות אלו על חבירו והחליפן באחר דהחליפין אסורין בהנאה דכיון שהפירות לא היו אסורין על הלוקח והלוקח היתירא קא שקיל וגם מעיקרא היה ברשות מוכר דלדידי' לא נאסרו. א"כ כשמכר הפירות או החליפין אסור בחילופיהן דהחליפין הם חליפי הפירות ממש וכשנהנה מן החליפין כמו שנהנה מן איסורי הנאה בעצמו: ולפ"ז א"ש מ"ש הר"מ גבי פ"ח דדמיו אסורין דכיון דמסקינן בגמרא בבכורות (דף ט') דהמקדש בפ"ח מקודשת אף לר' יהודה משום דאשה יודעת דפ"ח איסורא אית בי' ופרקי לי' בשה ומקדשה בהך דביני ביני וכן מסיק שם (בדף י' ע"ב) דלר"י גם כן מקדשה בהנך דביני ביני ומוקי למתניתין כגון שאינו שוה אלא שקל וס"ל כריב"י כו' אלמא שאיסורי הנאה שיש להן תקנה לאפקועי איסורייהו בפחות משווין ומצוה נמי לאפקועי איסורייהו שפיר מקודשת בהן ונכנסין לרשות האשה ואין בהם דין איה"נ שאין נכנסין לרשות בעלים וה"נ אמר (בדף י"א) דהגונב פ"ח חייב כפל לבעלים דאעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן ומשום דקני לי' ביני וביני לא דמי להקדש עיי"ש וכיון דאיה"נ דפ"ח יש עליו רשות בעלים להכי אם מכרו לאחר תופס דמיו שהרי הפ"ח הי' של בעלים קודם שמכרו משום דקני לי' ביני ביני וכן נכנס לרשות לוקח משום קנין דביני וביני וכיון שהי' קודם מכירה ברשות מוכר ואחר מכירה ברשות לוקח הרי ממילא הדמים שנטל המוכר חליפי הפ"ח הם ואסורין בהנאה עד שיפדו וכמו דאסרינן בהנאה חליפי פירות הנאסרים בקונם על האדם פרטי מפני שהמעות חליפי דאיה"נ וכמו שביארנו ומתניתין דקידושין דקתני בפ"ח אינה מקודשת מיירי לאחר עריפה דאז הוא דומה לשאר איה"נ ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דחליפי פ"ח אסורין בהנאה שהדמים אסורין וכשנהנה מהם נהנה מהפ"ח משום שהדמים של פ"ח הם ממש חליפי פ"ח משום שיש בו זכות פדיון דביני ביני ולא דמי לשאר איה"נ: והשתא א"ש מה שהקשינו לשיטת הר"מ ז"ל מהא דבעי הש"ס למימר בקדושין ובבכורות דמתניתין דהמקדש בפ"ח ר' יהודא היא דסובר פ"ח אסור בהנאה והרי שם קתני בסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקאי גם על פ"ח הרי שגם פ"ח דמיו מותרים לר"י ולפמ"ש א"ש דודאי כן הוא לפום ה"א דהש"ס דמתניתין ר"י היא וע"כ משום דפ"ח נמי דמי לשארי איה"נ דלא יהיב לה מידי דאינה יכולה לפדותו למיקני ביני וביני למהוי שלה דמיירי שאינו שוה אלא שקל ור"י ס"ל כריב"י א"כ כיון דדמי לשאר איה"נ ממילא נמי לענין החליפין של הפ"ח נמי החליפין מותרין כמו בשארי איה"נ שהרי אין בו קנין כמו שאין קנין בכל איה"נ וכיון שאין בו קנין ואין לו בעלים ממילא הדמים מותרים שאין דמיו חליפי הפ"ח שהפ"ח לא הי' המוכר בעליו וגם לא נעשה הלוקח בעליו למהוי הדמים חליפי הפ"ח וכ"ז למאי דס"ד דש"ס דאתיא כר"י אבל למאי דמסיק שם בקדושין ובבכורות דמיירי מתניתין לאחר עריפה אבל קודם עריפה מקודשת במאי דביני ביני ושפיר יש לפ"ח בעלים אע"ג דאסור בהנאה לר' יהודא ומה"ט מקודשת ושייך גבי' כפל ג"כ א"כ ממילא לענין חליפין הוי הדמים חליפי איסורי הנאה דהא הפ"ח יש לו בעלים וכשמכרן המוכר ללוקח נוטל הדמים חליפי הפ"ח וכשנהנה מן הדמים כמו שנהנה מפ"ח. והא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מיירי לאחר עריפה דאז הוי דומה לשאר איה"נ דאז לא מהני לי' פדיון כלל ובכל איסורי הנאה הדמים מותרים כמ"ש וא"ש פסק הרמב"ם ז"ל דפ"ח קודם עריפה דמיו אסורים: ולפי מה שבארנו בדעת הר"מ ז"ל דפ"ח יש לו בעלים לכל מילי קודם פדיון תקשה בהא דאמר בבכורות (דף י"א) אמר ר"ל מי שאין לו שה לפדות פודהו בשווי' ומפרש בגמרא דאתיא אפילו לר"י דאמר שהקפידה עליו תורה לפדות בשה מ"מ בשווי' נמי יכול לפדות שלא יהא חמור מן ההקדש והתם דווקא בשווי' קאמר אבל בפחות משווי' אינו פדוי דתנן התם (דף י"ב) דאין פודין בעגל ובחי' ובשחוטה משום דלאו שה הוא אע"ג דלא גרע משילקי וע"כ דמיירי בפחות משווי' דאינו פדוי כיון דלאו שה הוא וא"כ קשה הא אכתי פ"ח חמור מן ההקדש דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל ובפ"ח אם פדאו פחות משווי' בלא שה אינו פדוי ור"ל קים לי' מסברא דאין פ"ח חמור מהקדש וראיתי להטו"א במגילה (דף כ"ג) שהקשה קושיא זו והוכיח מזה כדעת התוס' דהא דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל הוא דווקא בבעלים שהקדישו אבל איש אחר שפדה בפחות משווי' אינו מחולל והטעם בבעלים משום שהם הקדישו בפיהם להכי יש להם זכות לפדות בפחות משוויו וכן יש בידם זכות לישאל על הקדשים להכי יש להם זכות נמי לפדות בפחות משווי' וניחא השתא הא דאינו מועיל פדיון בפ"ח בפחות משווי' אע"ג דבהקדש מועיל משום דבהקדש נמי אינו מועיל כ"א שהוקדש ע"י קדושת פיהם ובפ"ח דלא ע"י פיו הקדש וגם שאלה אין בו לא מהני פדיון בפחות משווי' כמו דלא מהני פדיון בפחות משווי' גבי הקדש ע"י אחר עכ"ד הטו"א בקצרה: ולפי מה שבארנו לעיל דפ"ח יש לו בעלים לענין קידושין וכן לענין כפל דמשלם לבעליו כדנאמר בש"ס הדק' הא כח פ"ח חמור מהקדש דבהקדש הבעלים שפדו בפחות משווי' מחולל ובפ"ח אינו פדוי ולאו קו"ח הוא ומה הקדש שבאמת אין לבעלים שום זכות אחר דהפודה פודה לעצמו ואין מקדשין בו אשה ואין משלמים כפל על גניבתו מבית בעליו שהקדישום ואפ"ה לענין חללו בפחות משווי' אותן שהקדישו הוי בעלים שמחולל אף על פחות משווי' פ"ח שמקדשים בו אשה אף לר"י ומשלמין כפל לבעלים והפודהו פדיונו פדוי לבעלים ודאי דיש לדין את בעליו לדין בעלים לענין זה שיהא פדוי בפחות משווי' וכיון דחזינן דבפחות משווי' אינו פדוי אכתי הוא חמור מן ההקדש ור"ל קאמר שא"א שיהא חמור מן ההקדש: ובעיקר קושית הטו"א ז"ל נראה דלק"מ דהא הך מימרא דפדהו בשווי' מטעם שאינו חמור מן ההקדש ר"ל קאמר לה ור"ל הא קאמר בב"מ (דף נ"ז) אמתניתין דאם הי' קודש בע"מ יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דבר תורה ומסיק דמיירי בביטול מקח ור"ל ל"ל כלל לדשמואל וסובר דהקדש שנפדה בפחות משווי' אינו מחולל ואע"ג דאמר התם איפוך דר"י לר"ל ודר"ל לר"י ולפ"ז ר"ל אית לי' דשמואל מ"מ הא כתב רש"י ז"ל התם בד"ה ואיפוך דדוקא לר' יונה אמרינן איפוך אבל אליבא דר' ירמי' דאמר אליבא דר"י דדוקא קרקעות יש להם ביטול אבל הקדשות אין להם ביטול מקח לא אפיכנא דר"י ור"ל ולר"י אית לי' דשמואל ולר"ל ל"ל דשמואל