עונג יום טוב ש

ספק שמא לא תהא לידה מעליא המועיל במוקדשין ושמא יצא דרך דופן אלא לבר קד וכיון שנולד אח"כ לידה מעניא הוא: וצ"ל דל"ד למש"כ הרשב"א ז"ל גבי גיד דלא חל משום שמא הסחט אמו דסתם בהמה עומדת לשחיטה ואפשר שתשחט עם העובר ולא יחול עלי' איסור גיד כלל אבל גבי לידת בכור רוב בהמות יולדין לידה מעליא ואינן מתין בשעת לידה ושפיר חל האיסור משעת התחלת הלידה למ"ד למפרע הוא קדוש ועיין בתוס' תמורה (דף של ד"ה אמר דמשמע מדבריהם דמ"ד למפרע הוא קדוש הוא רק מדרבנן דגזרו במכירה לכותי שמא ימכרנו אחר יציאת רובו וא"כ לא הוי רק ספיקא דרבנן י דפלוגתא דאמוראי הוא ושפיר פסק הרא"ש לקולא דמכאן ולהבא הוא קדוש ובבכורות (דף ל"ה) כתבו שיש לחלק בין מכירה לכותי לבעל מום ולא ביארו מאיזה טעם יש לחלק ביניהם: ואפשר לומר דגם מדאורייתא יש לחלק בין הטלת מום למכירה לפי מה שכתב רש"י ז"ל בחולין (דף כ"ט) דפריך למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מהא' דכל העוסקים בפרה מטמאין בגדים אירע בה פסול בשחיטתה בין לפני פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים. ותקשה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמאי אינה מטמא בגדים דלפני פסולה כמו באירע בה פסול לפני הזאה דמטמא בגדים שלפני פסולה. ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת התם איגלאי מילתא דלאו שחיטה הוא כלל ופרש"י ז"ל דהיינו נתנבלה בשחיטה וע"ש בתוס' שפירשו בדעת רש"י ז"ל דדוקא בנתנבלה בשחיטה אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה הוא אבל פסול מלאכה לא אמרינן בו איגלאי מילתא למפרע א"כ חזינן דדעת רש"י ז"ל דכיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא נתבטל דין שחיטה למפרע אלא בפסול שחיטה שפסולה בגופה שנעשית נבילה ולא פסול מלאכה אע"ג דתרווייהו פסול תורה נינהו וא"כ אפשר לומר דלר"ה נמי דאמר גבי בכור למפרע הוא קדוש הני מילי היכי שכל הלידה הי' באופן המביא לידי קדושת בכור אבל אם נעשה בעל מום קודם גמר יציאת רובו אמרינן איגלאי מילתא דאין לו דין בכור ולהכי שרינן להטיל מום קודם יציאת רובו מיהו זהו דווקא בהטיל בו מום קודם יציאת רוב דהוי פסול בגופן לענין קדושת בכור אבל מכירה לכותי לא הוי פסול הבכור לא מהני, מה שמכרו קודם יציאת רוב משום דלמפרע הוא קדוש דמכירה לכותי דמי לפסול מלאכה גבי פרה ולפ"ז אפשר לומר דלר"ה מכירה לכותי קודם יציאת רובו לא מהני מן התורה: סימן קו בדין פטר חמור שכתב הר"מ ז"ל שאסור בהנאה ואם מכרו דמיו אסורין עי"ש (בפי"ב מהל' בכורים ה' ד') וכתב הראב"ד ז"ל עליו א"א אם דמיו אסורין למה יתנם לכהן ויהנה בהם שהרי פודין פ"ח בשוויו וכי מאיסורי הנאה שתופסין דמיהן הוא זה עכ"ל וכתב הכ"מ ע"ז שאינו יודע מה קשה על רבינו שהרי דבריו דברי הגמ' (בדף י') פטר חמור אסור בהנאה דברי ר"י ור"ש מתיר ואמרינן בגמרא דפליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו והלכה כר"י ואפשר שאינו תמה אלא על הגמרא עכ"ל הכ"מ ז"ל: ולי נראה דוודאי הראב"ד ז"ל חולק רק על הר"מ ז"ל אבל דברי הגמרא מפרש שפיר לדעתו ז"ל דסובר דדמי פ"ח מותר בהנאה משום שאינו תופס את דמיו והא דקאמר בגמרא דר"י ור"ש פליגי בהנאת דמיו לאו לאסור הדמים אם מכרן אלא דפליגי אם מותר לכתחילה לעשות מהן דמים כדי ליהנות מדמיהן דלר"י כמו שאסור ליהנות מגופו של פ"ח בגיזה ועבודה ה"נ אסור לעשות מהן דמים כדי להנות מהדמים. כמו בכל איסורי הנאה דאף שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור למוכרן כדי ליהנות מדמיהן שבזה נהנה מעצם האיסורי הנאה. כמ"ש התוס' בחולין (דף ד') ד"ה מותר שהוכיח רש"י ז"ל שדמי האיסורי הנאה אסורין למחליף משום דאל"כ מצינו דמים לאיסורי הנאה ותירצו התוס' דאין זה דיוקא דכיון דלכתחילה אסור למכור אינו בר דמים וכן צ"ל בשיטת הר"מ ז"ל שכתב (בפ"ה מהמ"א) דדמי איה"נ מותרין אף למחליף עצמו דהא דאיה"נ לא מיקרי בר דמים הוא משום דאסור להחליפן ולמוכרן אף שאם מכרן והחליפן החליפין מותרים מ"מ כיון דאסור לעשות כן לא מיקרי בר דמים] וזה שאמרו שם בגמרא דאשמעינן תרתי לר"י דאסור בהנאת גופו ואסור בהנאת דמיו היינו שאסור להשכירו וליטול השכר כמו שפירש רש"י ז"ל התם וכן למוכרן ועביד צריכותא שם דליכא למילף הנאת דמיו מהנאת גופו דחמיר טפי מיהו כ"ז שלא ליהנות מדמיו היינו שלא להשכירו ושלא למוכרו כדי ליהנות מדמיו אבל אם השכירו או מכרו אם בא ליהנות מדמיו שרי ודאי והדרינן לכללא דכל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן לבד ע"ז ושביעית: ושפיר תמה הראב"ד ז"ל דאף דאמרינן בגמרא דאסור בהנאת דמיו אין הכוונה שהדמים נאסרים דודאי הדמים מותרים כמו בכל איה"נ שאין תופסין דמיהן ולשיטת הר"מ ז"ל אף למחליף עצמו מותרין ואף מדרבנן] רק שכוונת הש"ס שאסור להחליפן או למוכרן או להשכירן מן התורה מפני שהוא נהנה מהן בהנאת דמים וראי' גדולה לדעת הראב"ד ז"ל דהא בבכורות שם אמר איכא דמתני לה אהא המקדש בפ"ח אינה מקודשת לימא מתניתין דלא כר"ש דתניא פ"ח אסור בהנאה ור"ש מתיר ומשני רב נחמן לאחר עריפה ודברי הכל. וכן בקידושין (דף נ"ז) קאמר שם נמי נימא מתניתין דלא כר"ש וא"כ לדעת הר"מ ז"ל שכתב דפט"ח שאני מאיסורי הנאה דשארי איה"נ דמיהן מותרים ופט"ח דמיו אסורין. א"כ היכי בעי לאוקמי כר' יהודה הא קתני סיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ולר"י בפט"ח גם הדמים אסורין ואמאי מקודשת ודוחק לומר דהש"ס התם לא ידע מהך ברייתא דלר"י גם הנאת דמיו אסור א"ו כדעת הראב"ד ז"ל דהא דקאמר הנאת דמי' אין בזה תפיסת דמים להאסר בהנאה רק שאסור לעשות מהן דמים כמו בכל איסורי הנאה אבל אם עשה מהן דמים אין נתפסין באיסור ושפיר קתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת בפט"ח כמו בכל איסורי הנאה: וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל שם (בפ' הלוקח) שמפרש הנאת דמיו לענין שאסור למוכרו שכתב וז"ל והיכי דמי הנאת דמים כגון דמזבין ליה למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וקא שקיל מיני' כנגד כולו אבל למישקל מיני' מאי דשוה טפי משה קטן שהלוקח זקוק לפרוע עליו דמים שפיר דמי עכ"ל הרי משמע דלענין איסור המכירה קאמר ולא לענין תפיסת הדמים: הנה מבואר מכל מה שכתבנו דקושית הראב"ד ז"ל לא על דברי הגמרא הם דבגמרא אפשר לפרש הנאת דמיו היינו שאסור למוכרו ולהשכירו אבל אם מכר או השכיר שכרו מותר דאינו תופס דמיו כמו שאר איה"נ רק על הר"מ ז"ל קושיתו שכתב שאם מכר דמיו אסור ע"ז שפיר מקשה הראב"ד ז"ל וכי מאיסורי הנאה שתופסין דמיהן הוא וכן הוכחנו מהא דהוי בעי לאוקמי מתניתין דקידושין דהמקדש בפ"ח כר"י ואפ"ה קתני סיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דדמיו מותרין: ם