עונג יום טוב רצט

לא חשיבא ככפרת חטאת דנימא בה לא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ולא איכפת לן למימר דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו הוא נמי משום דהא יכול לחזור ולהתנדב ולהביא: ונ"ל שזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב (בפי"ד מה' מעה"ק) כשמואל וכדמסיק הש"ס דהא דאמר שמואל עולה צריך דעת היינו בשעת הפרשה וכי תניא דעולה ושלמים בין לדעת בין שלא לדעת בשעת כפרה ודאירצי בשעת הפרשה. ופירש הרמב"ם ז"ל דמיירי שנתרצה בשעת הפרשה וחזר בו בשעת כפרה ולכאורה מנ"ל להרמז"ל דמיירי דחזר בו בשעת כפרה דלמא מיירי שמקריב שלא לדעת והוא אינו יודע מזה אבל היכא דחזר בו בפירוש לא מהני ולפמש"כ א"ש דהר"מ סובר דבשלא לדעת שאינו יודע מזה פשיטא דמהני כיון דאירצי בשעת הפרשה ולא קפיד שתהא הכפרה משלו פשיטא דלא בעי דעת דאין לתלות קפידתו בשום דבר כיון שיכול לחזור ולהביא עולה או שלמים ולקיים מצות סמיכה ולא הוי פליג נמי עולא בזה למימר דבשעת כפרה בעי בכולהו דעת. להכי פירש הרמז"ל דמיירי שחזר בו בשעת כפרה אחר שנתרצה בשעת הפרשה וסובר שמואל דלא מהני חזרתו כלל כיון שהפריש מדעתו וגם יכול להביא עולה אחרת בעצמו מקריבין עלי' עולה זאת ועולא סובר דמהני חזרתו כיון שחזר בו בהדיא אבל בלא חזר בו פשיטא דמהני כיון שנתרצה בשעת הפרשה ולא הקפיד שיהא כפרתו משלו ואי משום מצות סמיכה ינדור ויביא קרבן אחר ויקיים מצותו בעצמו: וכ"ז הוא במה שיכול לקיים בעצמו אחר שעשה חבירו עבורו אבל מצוה דרמי חיובא עליה וכשעושה חבירו שוב אינו יכול לעשות בעצמו לא מצי חבירו למיעבד. אלא שיש קצת ראיה מדברי התוס' שם בערכין שכתבו בד"ה מאי דעולא סובר דבשעת כפרה בכולהו צריך דעת ולא חילקו בין חטאת לעולה רק בשעת הפרשה דחטאת צריך דעת בשעת הפרשה משום דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ע"כ ולמה הוצרכו להך טעמא תיפוק ליה כיון דחטאת מצוה דרמי עליה וכשיפריש חבירו משלו שוב אינו יכול להביא בעצמו דחטאת אינו בא בנדבה ולא מצי להפריש שלא מדעתו דניחא ליה לקיים מצותו בעצמו מיהו אין להעמיד דין על דקדוק זה דאפשר דלישנא דהש"ס נקטי וכיון דנקיט הש"ס האי לישנא דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה גבי עולה נקטי אינהו נמי האי לישנא גבי חטאת אע"ג דלא צריך האי טעמא גבי חטאת: סימן קה בו יבואר דין בכור שמכרו לכותי אחר שיצא שליש: בשו"ע יו"ד (סימן שי"ט סעיף ב') כתב יצא שליש ומכרו לכותי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע וי"א שאינו קדוש למפרע והוא פלוגתא דאמוראי בחולין (דף ס"ט) דר"ה סובר למפרע קדוש ורבה סובר מכאן ולהבא הוא קדוש ופסק הרמב"ם ז"ל כר"ה דלמפרע הוא קדוש והרא"ש ז"ל פסק כרבה דמכאן ולהבא הוא קדוש: ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן (רי"פ גיה"נ) אמתניתן דגיד הנשה נוהג במוקדשין פריך פשיטא וכי משום דאקדשה פקע איסור גיה"נ וכ"ת קסבר יש בגידין בנ"ט ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא ליה ומסיק דהכא במבכרת עסקינן דברחם קדוש ע"ש בתוס' דהא איסור גיד לר' יוחנן קדים דאמר תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה והדר אתי איסור דחמיר וחייל עליו וא"כ לר' יוחנן מוקדשין נוהג בגיד מיבעיא לי' ותירצו דלר"י לא חייל איסור גיד ואיסור חלב עד שיצא ממעי אמו ע"ש וא"כ מוכח מאוקימתא זו דבכור קדוש מכאן ולהבא כרבה דאי למפרע הוא קדוש וכשנולד חל קדושתו למפרע א"כ חל איסור בכור למפרע משעת התחלת לידה במשהו הראשון שיצא דשליש דקאמר הש"ס לאו דווקא הוא] ואיסור גיד לא חייל עד שיצא ראשו דאז הוא כילוד ואסור אפילו אם הגיד בפנים ואם יצא דרך מרגלותיו חל איסור גיד מכי יצא גיד הנשה לאויר העולם דאיכא חדשים ואוירא ואיך חל איסור גיד אאיסור מוקדשין דהא ודאי דלא אמרינן למפרע הוי כילוד רק לענין קדושת בכור לחוד אבל לא לענין איסור גיד וכן לשארי דברים כמו לענין מילה לא הוי כילוד למפרע רק מכאן ולהבא וא"כ איסור מוקדשין קדים א"ו דהש"ס סובר מכאן ולהבא הוא קדוש וכשיצא ראשו מיירי דחיילי איסור מוקדשין ואיסור גיד בבת אחת [וביצא דרך מרגלותיו א"א לאוקמי אפילו למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש דהא כיון שיצא הגיד מיד חל איסור גיד אף שלא יצא רובו כיון דאיכא חדשים ואוירא. ולא איכפת לן במה שרוב הוולד עדיין במעי אמו דהא אפילו בתלש חתיכה של חלב לחוד נמי חייב לר"י כש"כ ביצא הגיד דחל איסור גיד ומוקדשין לא חל עד שיצא רובו למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש וא"כ מוקדשין נוהג בגיד מיבעי לי' כיון דאיסור גיד קדים א"ו דמיירי ביצא דרך ראשו דאז ניחא למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש]: מיהו לפמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ר"פ גיה"נ בהא דקאמר התם הכא בוולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל ופריך מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן והקשו התוס' והרשב"א שם דהא ר"י לא שרי אלא בשליל שנשחטה אמו אבל בלא נשחטה אמו מודה דאסור ותירץ דאע"ג דלר' יהודא אם תלש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה משום גיד הנשה אלא דבנשחטה אמו מותר משום כל בבהמה תאכלו מ"מ אף כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד משעת יצירתן אלא משעת לידתן משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן ליה לאיסור חע"א עד שנולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם משום דהאיסור תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר בשחיטה ולא חשבינן ליה איסור חל על איסור עכ"ל וא"כ ה"נ אפשר דאף דבכור קדוש למפרע מ"מ כיון שהדבר תלוי ועומד אם יגמר לידתו בלידה מעליא המקדשת הבכור כגון שתמות בשעת לידה דמיקרי יוצא דופן כדאיתא בחולין (דף ל"ח) לא חל עדיין איסור מוקדשין לענין איסור חל על איסור עד שנולד רובו בהכשר קדושה ואז חייל מוקדשין וגיד בהדדי דלענין בכור נמי לא מהני מה דלמפרע קדוש לענין איסור חל על איסור וכדברי הרשב"א ז"ל: שוב ראיתי דא"א לומר כן דהא אמר שם בש"ס מעיקרא דקסבר וולדות קדשים במעי אמן הם קדושים וקסבר נוהג בשליל והיינו משום דסובר ממעי אמן הן קדושים הו"א דאיסור מוקדשין חל מיד בשעת יצירה וגיד חייל משעת לידה ולא חייל איסור גיד אמוקדשין להכי איצטריך לאשמעינן דגם גיד נוהג בשליל וחייל תרווייהו בהדדי הרי דלמ"ד במעי אמן הן קדושין חייל איסור מוקדשין משעת יצירה וכן במסקנא קאמר דתנא דמתניתן סובר בהווייתן קדושים ואשמעינן דלא תימא דאיסור מוקדשין קדים משעת יצירה ולא אתא גיד וחייל עליה אלא איסור גיד קדים ואיסור מוקדשין בא בשעת לידה הרי דלמ"ד במעי אמן הם קדושים חייל מיד א"כ מוכח מזה דגם לענין איסור חל על איסור חייל מיד ואף שיש