עונג יום טוב כט

הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו דבעינן עד שיתכוונו שניהם ואמאי אמרינן נמי דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוי חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה ואמאי הא לאו בני דעה נינהו ותירצו שהב"ד עע"ג ומלמדים אותם לעשות חליצה כתקנה. דה"נ אמרינן גבי גט שכתבו חשו"ק וגעע"ג כשר ומיהו חליצה בשוטה לא מהני געע"ג אעפ"י שמועיל בגט עיי"ש: והרמב"ם ז"ל כתב אלם או אלמת שחלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וכחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שאינן בני דעת וכבר תמהו הה"מ וכל הראשונים על דברי הר"מ ז"ל שסותרים דברי הש"ס דבש"ס אמר הטעם לפי שאינן בני קריאה ויליף מינייהו אלם ואלמת והר"מ כתב הטעם לפי שאינן בני דעת וגם פלגינהו לדינא דבאלם ואלמת הוי פסולה ופוסל ובחרש וחרשת לא עשו כלום ואינו פוסל כלל: ולכאורה הי' דעתי לתרץ דבאמת בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן נפל לו יבמה מאחיו חרש פסול משום דלאו בני דיעה נינהו והש"ס שנתן הטעם משום דלאו בני קריאה נינהו הוא כדי לתת טעם בחרשת מעיקרא דאז לא שייך לפסול משום דעת דהא הנשואין הוי רק מדרבנן כמו דאמרינן גבי חרש מעיקרא לענין גט כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה ה"נ אמרינן לענין חליצה להכי הוצרך לפסול משום קריאה דבזה לא שייך כי היכי דעל הכי נפק דהרי בנשואין לא שייך קריאה להכי פסול אף בחרש מעיקרו והר"מ ז"ל שכתב טעם דלאו בני דיעה נינהו לא מיירי בחרש מעיקרו אח"כ מצאתי להגאון בעל משכנות יעקב שכ' כן אולם הדרנא בי דאכתי תקשה מסוגיא דלקמן (דף ק"י) דפריך אמתניתין דשתי חרשות חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה והתנן חרשת שחלצה וחרש שנחלץ חליצתה פסולה ומשני כאן בחרשת מעיקרא כאן בפקחת ואח"כ נתחרשה חרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפק פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קריאה ע"כ אלמא אפילו בפקחת ואח"כ נתחרשה לא אמר הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו כמ"ש הר"מ ז"ל אלא הטעם משום קריאה וע"כ כמ"ש התוס' דלא איכפת לן בחליצה משום כוונה משום דב"ד עע"ג ומדוע כתב הר"מ ז"ל הטעם משום דעת גם קשה כיון דאפשר לומר דחו"ח פסולין משום דעת א"כ מנ"ל לפסול אלם ואלמת משום קריאה הא מחרש וחרשת ליכא למילף דאיכא למימר דפסול דידהו הוא משום שאין להם דעת אבל אלם ואלמת שיש להם דעת חליצתן כשירה דקריאה לא מעכבא: ונ"ל דשיטת הר"מ ז"ל נכון מאוד דגם הר"מ מודה לסברת התוס' דגעע"ג מהני. ואף שהר"מ ז"ל פסק (בפ"ג מהלכות גירושין) גבי גט שכתבו חשו"ק דבעינן גדול עע"ג וגם שיור מקום התורף כר"י א"ש בגיטין (דף כ"ג) היינו מדרבנן משום דגזרינן בתורף שמא יכתוב לבדו בלי געע"ג וכמו שאסור לכתוב טופס בלי געע"ג מדרבנן שמא יכתוב תורף ה"נ אסור לכתוב תורף בגעע"ג גזירה שמא יכתוב בלי גדול עע"ג אבל מה"ת מהני געע"ג אף בתורף אלא דבאמת לא מצינו בש"ס דמהני ג"ע ע"ג אלא בכתיבת סופר אבל גבי בעל לא מצינו שיועיל געע"ג דהא תנן ביבמות (דף קי"ב) נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית ולא מהני שום תקנה וכן בתרומה תנן חמשה לא יתרומו ולא מהני געע"ג ואף דבירושלמי (פ"ק דתרומות) מייתי פלוגתא דר"י בנו של ריב"ב ורבנן בחרש שקידש בינו לבין אחרים דר"י סובר קידושיו קדושין ורבנן סברי אין קידושיו קדושין ומשמע התם בירושלמי דלר"י מהני נמי גבי גט ותרומה געע"ג מ"מ הש"ס דילן לא סובר הכי וסתמא אמר במשנה נשתטה לא יוציא עולמית וכן בקדושין (דף י"ט) פריך בהא דדרשינן ואיש כי ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת יש יעוד לקטן מצינו אישות לקטן משמע דלא משכחת כלל אישות לקטן וכן בגיטין (דף פ"ה) פשיט ליה להש"ס במתנה חוץ מקידושי קטן דלאו בר הויה הוא השתא משמע דלא משכחת בשום אופן קדושין גבי קטן וכן בב"ב (דף קנ"ו) דקאמר התם ר"נ א"ש בודקין לקידושין ולגירושין ופריך וכי מאחר דבדקינן לקידושין ל"ל לגירושין דאם הוא הי' קטן בקדושין א"צ גט כלל עיי"ש ואם איתא דמהני עע"ג בבעל המגרש הא משכחת לה בדיקה לגירושין כשלא בדקוהו לקידושין וכגון שהיו הקדושין ע"י געע"ג והוי קדושין אף אם הי' קטן עדיין אלא וודאי דפשיטא לי' לתלמודא דלא מהני געע"ג גבי קדושין: וטעמא דמילתא נ"ל דדוקא גבי כתיבת הסופר הוא דמהני געע"ג אבל לענין קדושין וגירושין דבעל עצמו וכן לענין תרומה לא מהני משום דבאמת במחשבה שהצריכו חכמים עם המעשה. יש תרי גווני מחשבות א' מחשבה המורה על עשיית המעשה דהיינו שהוא צריך לחשוב בדעתו למה הוא עושה מעשה הזאת ועיקר פעולת הדבר נגמר ע"י המעשה רק שאמרה תורה שאין המעשה פועלת אא"כ מחשב בדעתו בשעת עשייתו למה הוא עושה דבר זה ויש מחשבה שהיא בעצמה גורמת ופועלת ענין המעשה כמו גבי גט וכל הקנינים שאין האשה מתגרשת אלא אם הבעל רוצה ואין המקח נקנה אא"כ המוכר ולוקח רוצים להקנות ולקנות רק שאמרה תורה שאין הגט נגמר בדברים ורצון לחוד אא"כ נעשה הדבר ע"י מעשה כגון גט ע"י כתיבת ונתינת ספר כריתות. ומקח ע"י מעות ומשיכה אבל באמת גם הרצון שלהם פועל הקנין ואינו בא להורות על פעולת המעשה למה עושה אותה רק שהוא מעצם הקנין אלא שאין רצון הלזה עושה פעולתו רק ע"י מעשה: ואחרי אשר חלקנו עניני המחשבות זה מזה נראה ברור דהך מילתא דגעע"ג לא מהני אלא בדבר שאין הכוונה מעצם הפעולה ועצם הפעולה נגמר ע"י מעשה רק שהמחשבה באה להורות על המעשה ולחשוב למה הוא עושה מעשיו ע"ז מהני געע"ג ומלמד לכוון למה הוא עושה כמו בכתיבת הסופר שאין צריך אלא לכוון שהוא כותב כדי שע"י גט זה תתגרש האשה מבעלה אבל הוא בעצמו אינו מגרשה ומחשבה כי האי מהני אף אם אין הכותב בעצמו יכול לחשבה אבל בבעל המגרש שצריך שיהא בו דעת לגרשה ושיתרצה לזה ורצונו הוא מעצם פעולת הגירושין בזה לא מהני געע"ג ובעינן שהבעל בעצמו יהא בכחו להתרצות ולחשוב לגרשה ואם הוא בעצמו אין בו דיעה מפני שהוא קטן לא מהני געע"ג ובעינן שיהא נתינת הגט ומחשבתו מכחו ולא מכח געע"ג וכן בכל הקנינים לא מהני געע"ג. וכן גבי תרומה נמי לא מהני מה"ט מפני שהמחשבה הוא מעצם חלות התרומה ועי"ז נגמרת דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאיתא בירושלמי פ"ק דתרומות את שכתוב בו מחשבה כו': ולפי"ז נ"ל דגם בחליצה מהני געע"ג אע"ג דבעינן כוונה בחליצה מ"מ מהני געע"ג. דהתם נמי אין הכוונה מעצם החליצה אלא שצריך לכוון למה הוא חולץ והוא מחשבה המורה על המעשה אבל אין פעולת ההיתר ע"י עצם המחשבה אלא שהחליצה בעצמה פועלת והכוונה הוא רק שמכוון למה הוא חולץ ולהכי ר"י דסובר דחלוץ לה ובכך אתה כונסה פסול הוא רק מטעם הכוונה כדאמר לר"ל (בדף ק"ו) אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חלוץ לה ובכך אתה כונסה כשרה הרי דפוסל אם אינו מכוון לפוטרה מטעם חסרון כוונה ולא מטעם שלא נתרצה לפוטרה והיינו טעמא דמילתא שאין הפטור נגמר ע"י רצונו אלא ע"י עצם החליצה נגמר הפטור ואם אינו רוצה לפוטרה אין בזה אלא משום חסרון כוונה ולהכי אמר ר"י התם דחליצה מוטעת היינו בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז דחליצתו כשירה בכה"ג מטעם דאין תנאי בחליצה כמבואר שם בש"ס: ולכאורה הא מלתא נמי טעמא בעי דמאי מהני הא דאין תנאי בחליצה הא מ"מ בעינן שיתכוון לפוטרה