עונג יום טוב רצח

נפל בכ"ט י"ב תשצ"ג מ"מ לא רצתה תורה לקבוע זמן כ"ט י"ב תשצ"ג משום דאין מחשבין שעות לחדשים וכן לא רצתה התורה לחלק בין חודש מלא לחודש חסר וקבעה התורה זמן ל' יום דאז יצא בודאי בכל גוונא מספק נפל אפילו בחודש מלא ולהכי תנן במשנה סתם שלשים דבציר משלשים לאו חודש דכוונת התורה דכתיב ופדויו מבן חודש היינו שלשים יום וכמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ח) דסתם חודש בלשון הכתוב היינו שלשים והיינו מיום ליום ומשעה לשעה ג"כ דאם לא נימא דבעינן משעה לשעה זימנין שיחול זמן הפדיון קודם כ"ט י"ב תשצ"ג כמו שכתבנו למעלה כגון דאם נולד קודם שקיעה ביום א' ומת בתחילת יום ג' אחר שבוע רביעית א"ו דבעינן משעה לשעה ל' יום ולהכי פליגי רבנן וסברי דיום שלשים כלפניו דבעינן שלשים ומעלה לפדותו דכיון דכתיב חודש ואין מחשבין שעות לחדשים ודאי כוונת הכתוב לפדות אחר יום שלשים ומעלה ור"ע מספקא לי' אי בעינן ולמעלה ואם נתן לא יחזיר דילמא כוונת הכתוב דגם ביום השלשים בר פדיון הוא ובכ"ט ימים לחודש נפיק מספק נפל כיון דלא כתיב ומעלה ולדברי כולם בעינן שלשים מעל"ע ומשעה לשעה כי היכי דלהוי בוודאי כ"ט י"ב תשצ"ג: נמצא דעיקר הזמן הוא כ"ט י"ב תשצ"ג רק שהתורה קבעה זמן ל' יום כי היכי דלהוי תמיד כ"ט י"ב תשצ"ג ובעינן נמי מטעם זה משעה לשעה ואנן פסקינן כרבנן דיום שלשים כלפניו משום דבעי שלשים ממש ולא סגי בכ"ט י"ב תשצ"ג וא"כ מ"ש הב"ח דסגי בכ"ט י"ב תשצ"ג הוא תמוה [וכ"כ המ"א בסי' של"ט ס"ק ח'] אבל הא וודאי דפחות מכ"ט י"ב תשצ"ג משעה לשעה נקרא נפל וא"כ ה"ה לענין אבילות אם לא עברו כ"ט י"ב תשצ"ג משעה לשעה לא מהני להוציא מתורת נפל ואינו חייב להתאבל: סימן קד שאלה אם אין האב בביתו לפדות את בנו אם יכול אחר לפדות בנו עבורו או לא: תשובה הט"ז (בסימן ש"ה ס"ק י"א) פסק דאחר יכול לפדות בנו ומביא ראי' דאבעי לן בנדרים בתורם משלו על של חבירו אי אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בעצמו ופסקינן דא"צ דעת בעלים א"כ ה"ה דיכול לפדות בנו עבורו ונראה לי דלא דמי פדיון לתרומה כלל לפמש"כ רש"י ז"ל בגיטין (מ"ז) בד"ה מדאורייתא וז"ל ולא דמי למעשר דאפילו למ"ד אין קנין דלא מחייב לעשר על חלקו של כותי דמעשר טביל ואסיר ליה באכילה ולא מצוה דרמיא עליה אלא א"כ מוכרן או אוכלן דקא משתרשי אבל בכורים מצוה דרמיא עליה עכ"ל א"כ חזינן דתרומה ומעשר לאו מצוה דרמיא עליה להפרישן ורשאי לאחרן וכ"כ התוס' בר"ה (דף ד') ד"ה ומעשרות דקודם הביעור לא עבר עלייהו אב"ת אא"כ הפרישן ולא נתנן אבל אם לא הפרישו לא עבר עליהם קודם זמן ביעור וכ"כ (בדף ה') ד"ה מה מעשר ע"ש וכ"כ הטו"א שם דגבי תרומה ליכא בל תאחר כו' ע"ש א"כ איכא למימר דדוקא גבי תרומה אמרינן דמצי לתרום שלא מדעת חבירו דאין המצוה רמי עליה ומצי לאחרן עד זמן הביעור והוי זכות מה שתורם משלו על של חבירו אבל מצוה דרמיא עליה שצריך לעשותה מיד מאן לימא לן שמיקרי זכות אם חבירו עושה המצוה עבורו בממונו דכיון דעליה דידיה רמיא והוא אינו יודע שנולד לו בכור ודאי ניחא ליה שיעשה בעצמו מצוה דרמי עליה ואף דגבי פטר חמור אמרינן ג"כ בבכורות (דף י"א) הפודה פ"ח של חבירו שלא מדעתו פדוי והתם מצוה דרמיא עליה הוא וכדאמר שם (בדף י"ג) דאחר שלשים יום או פודהו או עורפו התם נמי לא מיקרי הפדיון מצוה דרמיא עליה שהרי יכול לערפו ולא לפדותו. אבל בבנו שמחויב לפדותו מיד אחר שלשים יום ומצוה דרמיא עליה לא מצינו שנקרא זכות אם אחר פודה עבורו ולא דמי למילה שאף שמוטל על האב מ"מ אם אין האב בביתו מוהלין אותו בלא דעתו דמילה שאני דאי לא מהליה אביו מחוייבים הב"ד למולו אבל בפדיון דאין חיוב על ב"ד לפדותו רק על האב מנ"ל שיכול אחר לפדות בלא דעת האב דלמא אמרינן ניחא ליה למיעבד מצוה דרמי עליה בעצמו: ולכאורה יש להביא ראיה לדעת הט"ז מהא דאמרינן בערכין (דף כ"א) דקאמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו ופריך מאי קמ"ל תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה ומשני מהו דתימא ה"מ מדידיה אבל בדפריש לי' חברא לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ומשמע דוקא במידי דלכפרה אמרינן זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלא דידיה הא מצוה אחרת דרמיא עליה מביא עלי' בלא דעתו לצאת בו חבירו ויוצא ידי חובתו ולא אמרינן דניחא ליה למיעבד דוקא בממונו מצוה דרמיא עליה ובנדרים (דף ל"ו) אמרינן הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום ופירשו הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל משום דפסח בעי המנאה מדעתו משמע הא לאו האי טעמא דבעי המנאה מדעתו הוי מהני מטעם דזכות הוא לו אע"ג דמצוה דרמי עליה: מיהו מפסח אין ראיה דאפשר דהוצרכו הרא"ש והר"ן להאי טעמא דהמנאה היכא דרואה דעבר זמנו ואם לא יפריש ויקריב עבורו לא יהא שהות להקריב דהתם ודאי לא אמרינן ניחא ליה למיעבד מדידיה כיון דיהא מעוות לא יוכל לתקנו להכי פירשו דלא מהני משום דבעי המנאה אבל מעולה ומשלמים קשה ל"ל למימר טעמא דניחא ליה להתכפר מדידיה תיפוק ליה דהוי לי' מצוה דרמי עליה ודוחק לומר דנ"מ היכא דכבר עובר בבל תאחר דבזה הוי זכות אף במצוה דרמיה עלי' אי לאו האי טעמא דניחא ליה להתכפר בדידיה דוקא דז"א דודאי היכא דעובר בב"ת הוי זכות ולא אמרינן זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה: שוב ראיתי דאין ראיה מכאן דאיכא למימר הא דהוצרך הכא למימר זימנין דלא ניחא ליה להתכפר במידי דלאו דידיה ולא אמר טעמא דניחא ליה למיעבד מצוה דרמי עליה ע"י עצמו משום דהא מביא עולה ושלמים בנדבה ולא הפסידו חבירו כלל במה שהפריש משלו על נדרו דאכתי אם רוצה למיעבד מצוה בממונו דווקא יכול לנדור ולהביא אבל במידי שאינו יכול לקיים בעצמו אחר שעשה חבירו עבורו אימא דלא מצי חבירו למיעבד במילתא דרמי חיובא אבעלים וכן עולא דסובר התם בערכין דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת הפרשה וכמ"ש התוס' שם דסובר דכפרה דעולה ושלמים