עונג יום טוב רצה

ואפילו אם חלקו נמי הא כתבנו דפסקינן כהך סוגיא דב"ב (דף ק"ז) דבטלה מחלוקת והוו לגבי חוב אביהם כיורשים ומיורשים הא גבי שבחא דממילא ובלוקח גמור היכא דלא גבי מיני' שבח כמו בני התערובות הא קיי"ל דמלוה הכתובה בתורה לא גבי ממשעבדי א"כ לא משכחת לה כלל האי דינא דח"ח הרי נתבאר בעזה"י דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר: ומעתה כיון שבארנו דהא דדרשינן חמש ולא ח"ח הוא רק באופן שא"א לבא לידי חמש ומשום דפקע מצותו כשיש רק ח"ח וא"א לבא לידי חמש אבל היכא שיכול לבא לידי חמש לא פטרינן ליה א"כ נראה דמי שאין לו אלא ח"ח איכא מצוה בנתינתו לכהן במה שיש לו אף פחות מחמש ואיכא בזה גם שהויי מצוה דבמה שיתן לכהן כמה שיש לו מקיים מצוה דכל אימת שיש עליו חוב המצוה חוב דכהן הוא ודמי למצה שאם אין לו אלא חצי זית שמסתפק המל"מ שצריך לאכול החצי זית ועדיף מיני' דהתם יודע שלא יהי' לו יותר כ"ז אכילה והכא תקותו שיזדמן לו ליתן מה שתשיג ידו עד חמש סלעים ועוד דהכא איכא למימר דאהנאת הכהן קפיד רחמנא כל היכא דחל על האב מצות פדיה ולהכי כל מה דמצי למיתב לי' בעי למיתב לי' השתא וכשתשיג ידו ישלים מצותו ועיין במל"מ (פ"ה מה' שבועות) שמסתפק בנשבע ליתן לחבירו מנה ואין לו אלא פחות דמתחילה רצה לחלק בין חוב למתנה דבחוב מחויב ליתן כמה שיש לו ובמתנה פטור אם אינו יכול ליתן בשלימות ולבסוף מסיק בשם הרדב"ז דגם במתנה חייב ליתן כמה שיש לו משום דעיקר שבועתו על הנאת פלוני עיי"ש וגם פדיון בכור ממתנות כהונה הוא: סימן קא שאלה העושה שליח לפדיון בתוך למ"ד ואח"כ גילה דעתו שאינו חפץ שיפדהו השליח ורצונו לפדותו בעצמו והשליח לא ידע מזה ופדוהו אי מהני פדיונו או לא: תשובה קיי"ל בכל דוכתי מילתא דאיהו מצי עביד מצי משווי שליח ומילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח ואיהו אינו יכול לפדות כעת דאם פדה בתוך למ"ד ואמר שיחול הפדיון מעכשיו לא מהני ואין בנו פדוי כדאיתא בבכורות (דף מ"ט) לא מצי משוי שליח מיהו יש להסתפק כיון דאמרינן שם דאם פדה שיחול לאחר למ"ד מהני דהילכתא כרב ואף שאינו יכול לפדות עכשיו מ"מ יכול לפדות שיחול לכשיגיע הזמן ולא מקרי מחוסר מעשה משום דזמן ממילא קאתי ודמי כאילו היה בידו לפדות עכשיו א"כ לענין משוי שליח אפשר נמי לומר דלא מיקרי לא מצי עביד כיון שאינו מחוסר אלא זמן בעלמא ומחוסר זמן מיקרי בידו או אע"ג שהוא בעצמו יכול ליתן הכסף לכהן בתוך למ"ד ע"מ שיחול אחר למ"ד מ"מ לשוויה שליח בתוך למ"ד שיפדה ביום למ"ד לא מצי למשווי דלגבי עצמו אמרינן דמחוסר זמן הוי כדבר שבידו אבל לגבי שליח לא מהני האי טעמא: וראיתי להאחרונים ז"ל שהביאו בשם ס' דגול מרבבה שאינו יכול לעשות שליח קודם למ"ד רק שכתב שאם עשה שליח בתוך למ"ד מהני מטעם אחר דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה מצי השליח לפדותו ביום למ"ד: ולענ"ד יש להסתפק בזה טובא דלא מהני ארצויי ארצי קמיה אלא גבי קידושין דאמרינן בקידושין (דף מ"ה) ודלמא ארצויי ארצי קמיה וכן פסקינן בשו"ע אה"ע (סימן ל"ה סעיף ד') אבל גבי תרומה ודאי דלא מהני ארצויי ארצי קמיה דאם נימא דמהני מה שגילה דעתו דניחא ליה שיעשה השליח א"כ בחנם נתחבטו התוס' בנזיר (דף י"ב) איך מצי משווי שליח קודם שנתגלגל העיסה נהי דלא מצי לעשות מ"מ הא לא גרע מגילה דעתו דניחא ליה שיתרום כמו ארצויי ארצי קמיה א"ו דלא מהני ארצויי ארצי קמיה אלא היכא שזוכה בשבילו באיזה דבר כגון בקידושין שקידש עבורו אשה אבל בתרומה שתורם משל בעה"ב ולא קא זכי בשבילו שום דבר לא מהני וא"כ ה"ה גבי פדיון הבן שהשליח פודה משל אב נמי לא מהני ארצויי ארצי קמיה רק דבעי שליחות גמורה: ועוד נ"ל דאפי' אם נימא דמהני ארצויי ארצי קמיה. מ"מ אם גילה דעתו אח"כ שאינו חפץ עוד שיעשה השליח עבורו הקידושין או הפדיון והשליח לא ידע מזה ועשה לא מהני דכיון שלא נעשה שליח גמור רק שגילה דעתו דניחא ליה בגילוי דעתא דלא ניחא ליה סגי לבטולי גילוי דעתא קמא אבל אי מהני השליחות שעשה בתוך למ"ד ונעשה שלוחו לא מהני מה שגילה דעתו דלא ניחא ליה דבשליחות גמור לא מהני גילוי דעתא כמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ב) דהא דלא מהני בגיטא גילוי דעתא לבטולי שליחות לא משום הפקעת הקידושין דאפקעינהו רבנן מיניה אלא מדינא הכי הוי דדברים שבלב אינם דברים ולא מהני אא"כ אמר בפירוש שמבטל השליחות א"כ ה"ה בשאר דינים שבתורה לא מהני גילוי דעתא לבטולי שליחות גמורה וכ"כ הפ"י בקידושין (דף מ"א) דלהכי מייתי שם דיש שליחות בקדשים ממשנה דחבורה שאבד פסחה אם שלו נשחט ראשון הם אוכלים משלו ולא מייתי מדוכתא אחרינא דמבואר בפסחים דאחד שוחט על כל החבורה משום דהתם איכא למימר דלא בעינן שליחות גמורה אלא בגילוי דעתא דניחא לי' סגי אבל בחבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו ואח"כ נמצא שלהם אם איתא דמטעם גילוי דעתא דניחא להו הוי הא מיד שהקדישו בעצמן פסח אחר גלו דעתייהו דלא ניחא להו בשחיטת השליח ובטל גילוי דעתא קמא ואמאי אוכלין משלו אם שלו נשחט ראשון אע"פ שהקדישו בעצמן פסח אחר דזה הוי גילוי דעתא להיפך. א"ו דהוי מדין שליחות שנעשה שלוחם ממש וכיון דנעשה שלוחם לא מהני מה שהקדישו פסח אחר דזה הוי רק גילוי דעתא דלא ניחא להו שישחוט עוד עבורם ובשליחות בעינן ביטול ממש ולא מהני גילוי דעתא לבטוליה וא"כ ה"נ אי נימא דשליחות ממש לא הוי במה שעשאוהו קודם למ"ד משום דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משווי שליח לעשות אח"כ והוי רק גילוי דעתא דניחא ליה שיפדהו עבורו וזה מתבטל בגילוי דעתא דלא ניחא ליה ולא מהני מה שפדוהו השליח: אולם ראיתי להתוס' בנזיר (דף י"ב) שכתבו שם בד"ה מ"ט וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישו לי חלה וגם תלמידים של בית רבן אומרים כן ואיך נעשה שליח בדבר הזה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היה יכולה בעצמה להפריש חלה מקמח זה