עונג יום טוב רצג

חיוב בתוך ל' ובפדהו מעכשיו אינו פדוי לכו"ע מ"מ כשבא למ"ד יום נשתעבדו נכסי למפרע אף לטרוף מלקוחות שקנו קודם ל' כמ"ש הריטב"א ז"ל גבי שואל דנ"מ למי שמכר נכסיו בינתיים וכן משמע בהדיא בתוס' בבכורות (דף מ"ט) ד"ה ודידי' דכהן יכול לטרוף מלקוחות שקנו אחר לידת הבן אף קודם למ"ד עי"ש בקושייתם: אלא שלכאורה יש להקשות טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק דנתחייבו הנכסים כר"י כיון דמסיק רבא דטעמא דר"י הוא משום דסובר דמלוה ע"פ גובה מלקוחות או דסובר אחין שחלקו כיורשים הם כדפרש"י ז"ל א"כ אנן דפסקינן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות כר"פ ופסקינן נמי כר' אסי אמר ר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל א"כ היכי גבי מינייהו כהן אחר שחלקו וליכא למימר דאף דקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וגם מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות מ"מ מלוה הכתובה בתורה שפיר גובה מלקוחות דככתובה בשטר דמי דז"א דהא לא קיי"ל כר"י דאמר מלוה הכתובה בתורה גבי ממשעבדי דבפלוגתא דר' יהודא ורבנן בקידושין (דף כ"ט) ובבכורות (דף מ"ט) בהוא לפדות ובנו לפדות דקאמר ר' ירמיה דפליגי באיכא חמש סלעים משעבדי וחמש סלעים בני חרי דר"י סובר מלוה הכתובה בתורה ככב"ד בהני חמש בני חרי פריק לברי' ואזיל כהן וטרף לי' לחמש סלעים לדידי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לככב"ד הלכך מצוה דבגופא עדיף. ופסק הרמב"ם ז"ל סתמא (בפי"א מהלכות בכורים) דהוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ולא מפליג בין ליכא אלא חמש סלעים בין איכא חמש משעבדי וחמש ב"ח וע"כ משום דסובר דלאו ככתובה בשטר דמי ולא טריף ממשעבדי ומצוה דגופו עדיף. ואף שפסק (בפ"א ממחוסרי כפרה) דשעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה מ"מ סובר דממשעבדי לא טרף וע"כ הטעם דהוי תקנתא דרבנן משום פסידא דלקוחות וכ"כ הטור והש"ע (בסימן ש"ה) דפדיון בכור לא גבי ממשעבדי וא"כ איך פסק הרמב"ם ז"ל כר"י דאפילו חלקו חייבים. גם התוס' הקשו (בדף נ"ב) ד"ה אמר שם על ר"א גופא דאמר משמי' דר' יוחנן דלקוחות הן לענין יובל וכאן אמר מחצה לקוחות מחצה יורשים דמשמע ממה שאמר האחין שחלקו לקוחות דודאי לקוחות הן ולא מספיקא מחזירין זה לזה ביובל כדאמרינן בגיטין (דף כ"ה) דגבי יובל בעינן למיזל לחומרא] וראיתי באו"ת שתמה ג"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לגבות חובן מאחין שחלקו כיון דקיי"ל לקוחות הן: ונ"ל טעם הרמב"ם ז"ל אעפ"י שפסק דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי וגם אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל אפ"ה פסק דנתחייבו הנכסים משום דכיון דפליגי רב ושמואל בב"ב (דף ק"ז) באחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דרב אמר בטלה חלוקתן משום דסובר יורשין הם ושמואל אמר ויתר משום דלקוחות הן ור' אסי סובר דהוי ספק אי כלקוחות אי כיורשין ופסק שם הש"ס הלכתא כרב דבטלה חלוקתן דיורשים הם אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן דהאחין שחלקו לקוחות הן וכן ר' אסי דמספקא לי' גבי בא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם אמר משמי' דר"י האחין שחלקו לקוחות הן ש"מ דאין ענין זל"ז ואף דלגבי אחרינא מיקרי אחין שחלקו לקוחות שהחליפו החלקים של זה בזה מ"מ לגבי חוב אביהם פסקינן דכיורשים הם אף אחר חלוקה משום דכרעא דאבוהון לשלם חובותיו. דמה נתנו אלו לאביהם בעד נכסיו שיהיו נחשבים לענין תשלומי חובותיו כלקוחות ודוקא איש לגבי אחיו מיקרי לקוחות שהחליפו החלקים זב"ז ונתן כ"א לאחיו תמורה עבור חלקו אבל לגבי אביהם נקראו יורשים גם לאחר חלוקה וכמו שמצינו לר"א דסובר דהאחין שחלקו מיקרי זל"ז לקוחות ומחזירין ביובל ולגבי אביהם מספקא לי' בלקוחות כן פסקינן אנן דודאי יורשים הם גבי אביהם ומלוה ע"פ גובה אף אחר חלוקה: וכן מצאתי סברא זו בט"ז ח"מ (סי' ק"ד) גבי שומא הדרא שכתב הרמ"א ז"ל שם בשם הרא"ש דאם מת והורישה ואין כאן אלא יורש אחד שומא הדרא אבל אם היו יורשים הרבה וחלקו ונפל לאחד מהם שוב אינה חוזרת מטעם דהוי כלקוחות וזבינא לא הדרי וכ' הט"ז ע"ז דז"א דע"כ לא אמרינן דאחין שחלקו לקוחות הן אלא לענין דברים שביניהם כגון לענין מחזירין זל"ז ביובל אבל לענין שומא הדרא תיכף שנפלה הירושה לפניהם הויין כולהון במקום אביהן ועלייהו רבצה המצוה דשומא הדרא משום ועשית הישר והטוב והביא ראי' לזה מהא דאמרינן (בפ' הגוזל) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמיא ואע"ג דקתני את בניו דמשמע שהיו יורשים הרבה וקתני נמי סתמא דאפילו חלקו ביניהם אפ"ה לא הוי כרשות לוקח וע"כ משום דגבי אביהם לא מיקרי לקוחות וה"ה לגבי לוה ולענין שומא הדרא עכ"ל ולהכי פסקינן כר"י מטעם דסתמא דהש"ס בב"ב פסק כרב דבטלה מחלוקת משום דכיורשין דמי לגבי אביהן אף אחר שחלקו וכמו שמוכח מר' אסי דאף דזל"ז הויין לקוחות מ"מ גבי אביהם איכא למימר דיורשים הויין ונתחייבו הנכסים אף שחלקו: **(הגה"ה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם בב"ב דלהכי אמרינן דבטלה מחלוקת אף דקי"ל כר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן משום דאדעתא דהכי נשתתפו שכשיבא עליהם חוב אביהם יתבטל החלוקה כדין יורשים:)** ועתה נבאר מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דחמש ולא ח"ח וברייתא דאמר ר"י אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה דדבריו ז"ל נכונים בזה מאוד דלכאורה קשה טובא באוקימתא דרבא מעיקרא דמיירי בדליכא אלא חמש סלעים ואחר שחלקו דלא גבי אלא מחצה ופליגי אי אמרינן חמש ולא ח"ח או לא דאם התנא בא להשמיענו פלוגתא דחצי חמש לא הוי לי' למיתני באחין שחלקו ובספק בכור והו"ל למיתני בכור שלא נפדה שמת והניח חצי חמש אם היורשים מחויבים ליתן החצי חמש או לא אי דרשינן ולא חצי חמש או לא ואי דאתי לאשמעינן מימרא דר"פ ור"א דמפלוגתא דר"מ ור"י שמעינן מימרא דר"פ ור"א דהו"ל ח"ח משום דר"פ ור"א הא אין כאן בבכורות המקום לזה ודין זה הו"ל להשמיענו במקום אחר וכאן לא הו"ל להשמיענו אלא פלוגתא דחמש ולא ח"ח והך דינא הוא שייך גם ביורשים שלא חלקו: ועוד דבתוספתא דהך פרקא קתני שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבא זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן ח"ס לכהן נתן האב ח"ס ומתו הבנים עד שלא חלקו בנכסי אביהם חייבים משחלקו בנכסי אביהם פטורין ר' יהודא אומר אף משחלקו בנכסי אביהן אם יש עשרה זוז לזה ועשרה כו' חייבים ואם לאו פטורין ע"כ וקשה אמאי אמר ר"י הך תנאי דבעינן עשרה זוז לזה ולזה בלאחר שחלקו ור"מ דמחייב בקודם שחלקו אינו מטיל כלל תנאי זה דבעינן שיהא עשרה לזה ולזה הא ר"מ ודאי דאית לי' חולח"ח ולא הזכיר כלל הך דינא מעשרה זוז רק ר"י אמר כן בלאחר שחלקו: לכן נראה דהנה התוס' הקשו שם בבכורות ד"ה דר"מ וז"ל ולא דמי לחמשה בקר דמסקינן בב"ק אפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצות ח"ס רמי רחמנא עליו ולא מקיימא בפחות מחמש אע"פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזא"ז לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש עכ"ל מבואר מדבריהם דעיקר הפטור דח"ח הוא משום דכיון דמצות ח"ס רמי רחמנא עליו להכי היכא דלא משתעבד אלא בח"ח אין המצוה חלה ופטור ממנה א"כ נראה לפי"ז שזהו דוקא אם א"א שיבוא לעולם לידי שווי חמש והוי רק ח"ח פטרה התורה מפדיון היכא דליכא אלא ח"ח וא"א לבא לידי חמש לעולם דומיא להא דאמרינן בחולין (ד' ע"ט) גבי מתנות שה ולא מקצת שה דהיינו היכא