עונג יום טוב רצא

ולא דמי להא דאמר בב"מ (דף י"ב) דפריך אשמואל למימרא דסובר דקטן ל"ל זכי' מדאורייתא והתניא השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו ר' יוסי אומר ב"כ וב"כ ילקט בנו אחריו ואמר שמואל הלכה כר"י וא"א קטן ל"ל זכי' מדאורייתא כי קא מלקט לאביו מלקט אמאי ילקט בנו אחריו אבוה עשיר הוא עי"ש ולא מחלק הש"ס דגבי מציאה סובר שמואל דל"ל זכי' מדאורייתא וגבי לקט אית לי' זכי' משום דלקט חזיא מדאורייתא לעניים להכי גם קטן קונה כמ"ש גבי תרומה נראה דלא דמי דדווקא גבי תרומה אמרינן הכי דתרומה חזיא לכהנים מן התורה דהא אם לא מצא כהן ליתן לו מחוייב הוא להחזיק עד שימצא כהן ויקיים מצות נתינה משא"כ לקט דאי ליכא עניים א"צ ליתן ומצי למשקל לנפשי' לגמרי כדאמרינן בחולין (דף קל"ד) לוי זרע בכישור ולא הוי לי' עניים למיתב להו אתא לקמי' דר"ש א"ל לעני ולגר ולא לעורבים ולעטלפים ועיין בתוס' ר"ה (דף ד') ד"ה לקט דמצי למשקל לנפשי' הלכך ליכא למימר דהלקט מיוחד לעני שיועיל גם קנין קטן דהא אם אין עני יכול הבע"ה ליטול לעצמו ואם אין לקטן זכי' מה"ת בשאר מילי אין לו גם בלקט אבל תרומה המיוחדת לכהן ולא מצי שקיל לנפשי' אף אם אין כהן גם הקטן זוכה: וכה"ג כתב המהרי"ט לענין הא דאמרינן בירושלמי דא"ל לר' פנחס אמסור לך השם א"ל לית אנא יכיל דאכיל מעשר והיינו דנהנה משל אחרים והקשה המהרי"ט הא מוסרים אותו לצנועים שבכהונה ואטו אינהו לא אכלי תרומה ומעשר ותירץ דר"פ הוי אכיל מעשר עני וזה דמי לאוכל משל אחרים אבל תרומות ומעשר וכ"ד מתנות כהונה חלקן של כהנים ולא של אחרים מיקרי דכתיב כי חקך וחק בניך הוא וכתיב אני חלקך ונחלתך בתוך ב"י עכ"ל ואע"ג דטוה"נ לבעלים היינו לאיזה כהן ליתן אבל חלק השבט הוא ולמי שיבחר הבעה"ב זכה בו כמו שהי' מעולם שלו: ולהכי אמר (בב"מ פ"ק) טו"ה אינה ממון אלא אפקורי מפקיר לה כפרש"י שם: ולפ"ז יש לומר דלא דמי פה"ב לתרומה דכיון דלהנך פוסקים דלא מהני זכי' לקטן בדעת אחרת מקנה אותו הא דמהני בתרומה נתינה לקטן הוא משום דמדאורייתא חזיא לי' קונה הקטן וא"כ א"ל דדווקא בתרומה שאותן פירות שנותן להקטן כבר חל עלייהו קדושת תרומה וצריך ליתן אותן הפירות דוקא ומקרי מדאורייתא חזיא לי' ודמי ליבמה שקונה הקטן שהיבמה זקוקה לו אבל גבי פדיון הבן שנותן לו ה' סלעים נהי דהכהן חזי מדאורייתא לקבל מ"מ הא יכול ליתן לו ה' סלעים אחרים ואין קנינו של הקטן נתפס דווקא בהנך ה' סלעים והדר דינא דקטן אינו קונה להנך רבוותא דסברי דאין קנין לקטן מן התורה וקצת דוגמא מצאתי לזה כתבו התוס' בריש זבחים בהא דאמרינן סתם אשה לא לגירושין קיימא ואם כתב סתמא פסול דאפילו אם זינתה וקיימא לגירושין מ"מ לא להתגרש בגט זה קיימא ולא מיקרי סתמא לשמה כ"ז נלע"ד: סימן ק שאלה במי שיש לו בן לפדות ואין לו חמש סלעים בשלימות אם יש מצוה ליתן מה שיש לו ע"מ שישלים כשתשיג ידו או דלמא כיון שאין לו חמש סלעים שלמים ליכא שום מצוה במה שיתן פחות ויכול להוציאם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל החמש סלעים: תשובה בבכורות (דף נ"א) תניא נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזא"ז יצא ופרש"י ז"ל בזא"ז לכהן א' הכי תניא לה בתוספתא עכ"ל וא"כ כיון דיצא בנותנו זא"ז והני חמש סלעים כחוב דמי ובחוב ודאי דאם אין לו לשלם כל החוב מחויב ליתן למלוה מה שיש לו ה"ה בפה"ב כמה דאית לי' מחויב ליתן וכשיהיה לו להשלים עד חמש סלעים ישלים ויגמור מצותו מיהו נראה כיון דאמרינן שם (דף מ"ח) דכ"ע אמרינן חמש ולא חצי חמש ואם מת האב וא"א לגבות מן האב עוד ולא מן היורשים כ"א חצי חמש פטורין לגמרי. אלמא דכשנתן חצי חמש לא קיים שום מצוה כלל א"כ מי שאין לו לע"ע כ"א חצי חמש אין מצוה ליתן לכהן שהרי לא יקיים בזה שום מצוה ולא דמי לחוב דעלמא שמחויב כמה דאית לי' דהכא אין החוב עליו אלא אם יקיים מצותו בנתינתו אבל בנתינת חצי חמש דליכא עדיין קיום מצוה אין עליו חיוב ליתן ויכול לעכבם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל הה' סלעים דאף דאמרינן נתנם בזא"ז נמי יצא לא שקיים פלגא דמצוה כעת אלא שיהא קיום המצוה בשעה שיוגמר נתינת הה"ס בשלימות. אבל כ"ז שאינו נותן בשלימות ליכא עדיין קיום המצוה ואינו מחויב ליתן וליכא בזה משום שהויי מצוה לא משהינן: ולא דמי למה שנסתפק המל"מ (בהלכות יסוה"ת) במי שאין לו אלא חצי זית מצה דמסתפק שם ואמר דמחויב לאוכלו דהתם איכא למימר דחצי זית נמי מיקרי אכילה והתורה אמרה תאכלו מצות רק משום דאנן לא ידעינן כמה יאכל אם במשהו סגי או אכילה מרובה וע"ז הי' הלמ"מ דשיעור אכילה בכזית וכל היכא דכתיב אכילה במצוה או באיסור בעינן שיאכל כזית אבל פחות מכזית נמי אכילה מיקרי וכיון שאין לו אלא פחות מכזית מחויב לאכול כמה דאית ליה אבל הכא דדרשינן חמש ולא חצי חמש ש"מ דחצי חמש לאו מצוה היא כלל וכיון דלאו מצוה היא בפחות מחמש לא איכפת לן נמי בחוב דכהן שאין חוב זה כחוב דעלמא שיתחייב ליתן לו אף דליכא קיום המצוה והכי מוכח בקידושין (דף כ"ט) דקאמר התם לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר"י אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזהו מצוה עוברת וזהו מצוה שאינה עוברת וקאמר התם טעמא דרבנן משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ע"כ אלמא אי לאו טעמא דילפי רבנן מקרא דכל בכור בניך תפדה הוו מודי לר"י דלעלות לרגל קודם משום שהיא מצוה עוברת וע"כ דמיירי התם שכבר הגיע ל' יום ללידת בנו וחל עליו חובת פדיון וא"כ קשה אטו מי שצריך לקנות אתרוג או לולב ומטא זמנו לפרוע חובו מי לא יכול הבע"ח לגבות חובו ממנו אף שלא יהא לו אח"כ בידו במה לקיים מצותו דמאי איכפת לי' לבע"ח במה שצריך לקיים מצוה דרמיא עליו ואלו הכא אמרינן דלעלות לרגל קודם לחובו של כהן א"ו דחוב של כהן ל"ד לחוב דעלמא ואין עליו חוב ליתן לכהן אלא כשהוא צריך לקיים מצות פדיון וכיון דלגבי מצות קיי"ל דמצוה עוברת קודם למצוה שאינה עוברת אמרינן דעולה לרגל ואח"כ פודה את בנו ולא איכפת לן בחוב דכהן ה"נ כיון דחצי חמש לאו מצוה אינו מחויב ליתן לכהן מאי דאית לי' עכשיו עד שיהא לו ח"ס: אלא שיש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל הך דינא דחמש ולא חצי חמש דכיון דמסקינן בגמרא דכו"ע חמש ולא ח"ח ומייתינן שם גם ברייתא דר"י אומר אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה חייבין ואם לאו פטורין משום דחמש ולא ח"ח והרמב"ם השמיט ברייתא זו לגמרי ומהתימא על מפרשי דבריו שלא עמדו על השמטה זו: ולישב דבר זה מוכרח אני להעתיק לשון הש"ס שם אמתניתין שם (דף מ"ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חילקו נתנו ואם