עונג יום טוב רצ

הכב"ת גובה מלקוחות להכי אמר ר' יהודא אם יש עשרה דינרין לזה ועשרה לזה חייבים והיינו שיכול לגבות מכל אחד ממה שהגיע לידו מהנכסים שנשארו ממי שלא פדה את בנו וא"כ קשה לרבא האיך גובה מהמחצה שהוא לוקח עלי' הא כיון דאין יכול לגבות ממי שמכר לו דיכול לדחותו ולומר אנא בן הפודה אנא גם מהלוקח אינו יכול לגבות אע"ג דיכול לומר לו ממ"נ אם אתה לא נפדית תן לי מחצה ירושתך ואם אתה נפדית וחבירך לא נפדה הרי אתה לוקח מחבירך מ"מ הא נכסי דאיניש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי גבי מדידי' לא מצי תבע מלוקח ומוכח מזה דר' יהודא סובר כר' ירמי' דגובין בממ"נ בשני יוב"ש שלקח א' מחבירו בע"ח גובה ממנו ולא מצינו למיפסק דלא כר' יהודא דמאן פליג עליו ורבא דאמר מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין מוכח בש"ס דלא ידע מהך ברייתא דהא איהו מוקי לר"י שם (בדף מ"ח) דר' יהודא סובר חמש ואפילו חצי חמש ומותבינן שם עליה בש"ס מברייתא דקתני אחין שחלקו אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה חייבים. ואיתותב שם רבא מהך ברייתא ומהך תיובתא מוקים לפלוגתא דר"מ ור"י בגוונא אחרינא יעו"ש וכיון דע"כ דלא ידע רבא מברייתא דמייתי הש"ס דאיתותב מינה דאי הוה ידע לה לא הוה אמר דר' יהודא סובר חמש ואפילו חצי חמש דהא בהדיא אמר ר"י אם יש לזה עשרה ולזה עשרה דינרים כו' אלמא דסבר חמש ולא ח"ח לא מצינן למיפסק כרבא בהא מילתא דנכסי דאיניש אינון ערבין משום דמדברי ר' יהודא מוכח דלא כוותי' ואנן חזינן דהש"ס מייתי הך ברייתא דרבי יהודא בעינן למיפסק דלא כרבא אלא כהך ברייתא דבני תערובות דמוכח מינה דלא אמרינן מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין לי' אלא דגובה בתורת ממ"נ. וא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא ולא פסק כוותי': וכיון שנתבאר דלא אמרינן מכדי נכסי דאיניש אינון ערבין ואף היכא דלא מצי גבי מדידי' מצי גבי מנכסים היכא דאיכא ממ"נ וכיון שביארנו לעיל דבוודאי פדיון בכור מהני תפיסה ואין מוציאין מידו ה"ה דמהני גם בספק פדיון בכור אע"ג דליכא אלא שיעבוד נכסים ומדידי' לא מצי תבע והך סברא שכתב המח"א ז"ל דכיון דליכא אלא שיעבוד נכסים לא מצי תפס כל היכא דלא מצי גבי מדידי' מחמת ספק לא נתברר לן: שוב מצאתי באו"ז (שו"ת סימן ח') שכתב ואותן בני אדם שמתו בכוריהם בלא פדי' חייבין לפדותם לאחר מותם כדתנן מת הבן בתוך ל' יום אעפ"י שנתן לכהן יחזיר ואחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן ואם אינו רוצה ליתן הרי הוא גוזל את השבט וכהן שתפס הימנו חמש סלעים זכה דאפילו בספק בכורות בעינן למימר דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפילו לרבה דאמר מוציאין מידו בספק מ"מ בוודאי אין מוציאין בתוקף לכתחילה עכ"ל הרי משמע מדבריו בהדיא דמדמה ספק בכור אדם לספק בכור בהמה ולמ"ד בספק בכור בהמה אין מוציאין מידו גם בספק בכור אדם אין מוציאין מידו כדמשמע מפשטות לישנא דאור זרוע שלא כדברי הרב בעל מחנה אפרים ז"ל כ"ז נלע"ד: סימן צט שאלה הדר בכפר ונולד לו בכור ואין שם אלא כהן קטן כבן עשר אם יכול לפדות בנו ליתן להכהן קטן החמש סלעים ויוצא בזה מצות פדיון או לא: תשובה בדבר זה כבר נסתפק הפר"ח ז"ל בספרו מים חיים וכתב שם דכיון דלא כתיב איש גבי נתינה לכהן ממילא דאם נתן לכהן קטן נמי יצא ידי נתינה. ולענ"ד אי משום הא לא איריא דכיון דכתיב נתינה ממילא ידעינן מסברא דקטן אינו זוכה ולא הוי נתינה והכי משמע בקדושין (דף י"ט) דמבעיא לי' אם יש יעוד לקטן או לא ופשיט מהא דכי ינאף איש את אשת איש פרט לקטן ואי אמרת מצי מייעד מצינו אישות לקטן ופריך אלא מאי דלא מצי מייעד אמאי ממעט לי' קרא תיפשוט לי' דמייעד ע"כ אלמא דאי לא משכחת לה קנין אשה גבי קטן לא צריך קרא למעוטי וא"כ ה"נ גבי נתינה לכהן אפשר לאמר דנתינה לקטן לא מיקרי נתינה משום דלאו בר קנין הוא ולא צריך קרא למעוטי כלל ומה שהביא הפר"ח ז"ל ראי' מהא דאמרינן ביבמות (דף צ"ט) עשרה אין מחלקין להן תרומה בבית הגרנות ומשגרין להם לבתיהן וקא חשיב התם קטן ולשיטת התוס' בסוכה (דף מ"ב) ד"ה היודע אם יודע לישא כפיו חולקין לו אף בבית הגרנות אלמא דיוצאין ידי נתינה בנתינה לקטן ויצא לדון מזה דדוקא בהגיע למידת צרור וזורקו אגוז ונוטלו דאז זוכה לעצמו מן התורה לדעת כמה פוסקים אבל מקמי הכי לא: ולפ"ז יש ללמוד מהא דנותנין לו תרומה דקטן יש לו זכיה מן התורה ולא כהנך פוסקים דסברי דהא דצרור וזורקו הוא רק מדרבנן כמ"ש הנ"י (פ"ק דב"מ) והה"מ (בפ' כ"ט מה' מכירה) עיי"ש: ולענ"ד אפשר לאמר דלעולם זכיית קטן הוא רק מדרבנן והא דנותנין לו תרומה הוא מטעם אחר דהא אמר התם בקידושין (דף י"ט) דקרא דאשת איש פרט לקטן מיירי ביבם קטן הבא על יבמתו דמדאורייתא חזיא לי' ופרש"י ז"ל שם הואיל ומדאורייתא זקוקה לו באותו ביאה לכל דבר קנאה ליורשה כדתנן בן ט' שבא על יבמתו קנאה ומיעטי' רחמנא רק ממיתה אבל קנאה קנין גמור ועיין לקמן שבארנו דכמה מהראשונים ז"ל סוברים כשיטת רש"י ז"ל אלמא אע"ג דקטן ל"ק לאשה וכמו שבארנו בתשובה אחרת דאף להנך פוסקים דסברי דבדעת אחרת מקנה אותו יש לו זכי' מן התורה מ"מ באשה אין לו קנין ופשיטא לן דאין קנין אישות לקטן ובארנו שם הטעם דכל היכא דאין הבעל מתחייב בחיובי איש לאשתו אין זה קנין אישות וקטן אף שקונה בדעת אחרת מ"מ אין חל עליו שום חיוב מהחיובים שחייבה תורה בין איש לאשתו] ואפ"ה ביבמתו קנה קנין גמור הואיל ומדאורייתא חזיא לי' וזקוקה לי' קנאה בהך ביאה מן התורה ומשמע ודאי דאפילו אם יש כמה יבמין ובא עלי' הקטן קנאה דלא מצינו מי שמחלק בזה ור' אליעזר סובר בנדרים (דף ע"ד) גבי הפרת נדרים דיבם מיפר בין לאחד בין לשנים ואף דר"י מחלק התם וקאמר דיפר לאחד ולא לשנים היינו משום דלענין הפרת נדרים בעינן שתהא זקוקה לו ביחוד תדע דהא ר"ע סובר דאפילו זקוקה ליבם אחד נמי אינו מיפר משום דבעינן גבי הפרת נדרים שתהא אשתו גמורה אבל לענין קנין דאמרינן דמהני הא דזקוקה לו שתהא קנויה גם לקטן בביאתו לא מפליגינן בין יבם אחד לשני יבמין וכה"ג אמרינן בסוטה (דף מ"ד) חמשה אחין שנפלה לפניהן יבמה כולן חוזרין מעורכי מלחמה דכל חד וחד קרינן לי' אשתו אעפ"י שבוודאי לא תתייבם אלא מאחד מהן וכיון דחזינן דמה דחזיא לי' מהני לענין שיקנה גם הקטן נוכל לומר דמהני נמי הך סברא לענין תרומה כיון דתרומה חזיא לכהן ומחויב ליתנה לו מהני נמי קבלת הקטן וקונה לה שפיר אף דבכל התורה לא מהני זכית קטן מן התורה אף בדעת אחרת מקנה אותו: