עונג יום טוב רפט

בחיובא ואין נכסיו משתעבדין אלא מדין ערב עכ"ל וכוונתו להא דאמרינן שם בבכורות דפריך אי דמיית האב בתוך ל' מ"ש היכא דחלקו דפטורין לר"מ משום דכל חד מצי מדחי ליה כי לא חלקו נמי ליזל לגבי האי ולידחי וליזל כו' ולדחי' ואמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף ב"ש שקנו שדה בשותפות בע"ח גובה מהן ופריך רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין ותנן המלוה את חבירו לא יפרע מן הערב תחילה ומוקי התם מחמת האי פירכא באוקימתא אחרינא וכן בלישנא בתרא התם דמוקי לה בתוך ל' ופריך אמאי מחייב ר' יהודא כי חלקו ליזיל לגבי האי ולידחי כו' ואמר ר' ירמיה נמי ז"א שני יוב"ש שהיו בעיר אחת ולקח א' מהן שדה מחבירו בע"ח גובה מהן כו' ופריך נמי רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין כלישנא קמא ומטעם זה דעת המח"א ז"ל דבספק בכור כיון דלא מצי תבע ממנו לא מצי תפס מנכסיו שהם משועבדים רק מדין ערב ותנן לא יפרע מן הערב תחילה אבל לענ"ד זה אינו כלל דהנה האחרונים ז"ל תמהו על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דינא דרבא דשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות אין גובין מהן משום דנכסי דאינש אינון ערבין וכן לא הביא נמי הך דינא דשני יוב"ש שקנה אחד שדה מחבירו ודעת האחרונים ז"ל דכיון דהשמיט הך דינא לגמרי סברא הוא דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל למיפסק כר' ירמיה דגובין משום ממ"נ ולית לי' הך סברא דרבא דאמר מכדי נכסי דאינש ערבין כו' ולא הוצרך להשמיענו דגובין דממילא ידעינן דגובה מתורת ממ"נ אולם ע"ז גופא תמהו דאנן בעינן למיפסק כרבא נגד ר' ירמיה: ול"נ דלא ק"מ דהרמב"ם מפרש דהא דפריך רבא מכדי נכסי דאינש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי תבע ממנו לא מצי תבע מנכסיו לא קאי אשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות או אקנה א' שדה מחבירו דבזה לא שייך לאמר דלא מצי תבע לדידי' דהא הוא טוען טענת ברי ומכיר היוב"ש שלוה ממנו ותובע שישלם לו רק שהנתבע מדחה עצמו ואומר שלא הוא לוה ממנו רק יוב"ש אחר אבל הוא תובע בודאי שיודע ומכיר מי לוה ממנו ואם הנתבע מדחה עצמו מ"מ מנכסין מצי גבי היכא דאיכא למימר ממ"נ ורבא לא פריך אלא אהא דמתרץ ר' ירמיה מתניתן דקאמר ר"מ עד שלא חלקו חייבים משום ממ"נ וע"ז פריך רבא דהתם לא מצי תבע כלל לשום א' מהן לומר אתה יודע שאתה הבכור ואתה חייב לי חמש סלעים דהכל יודעין דלא הכהן ולא הבנים יודעין מי הבכור ומיקרי לדידי' לא מצי תבע וכל היכא דלדידי' לא מצי תבע לא גבי נמי מנכסים ולא מתרצא מתניתן בהכי אבל בשני יוב"ש דתבע להו בברי ואומר אתה לוית ממני אף שהנתבע מדחה עצמו מ"מ כשיכול לבא עליו מצי גבי מיני' בממ"נ: וראיה לזה דרבא לא אמר הך סברא דנכסי דאינש אינון ערבין אלא היכא דאינו יכול לתבוע מחמת שגם התובע והנתבע טוענים שמא דאל"כ דנימא דאף היכא דהתובע טוען ברי בתביעתו נמי לא מצי תבע מנכסים היכא דאיכא למימר לא יתבע מן הערב תחילה דא"כ תפיסה דתובע היכי משכחת לה במ"ש התוס' כתובות (כ') וכל הפוסקים בתרי ותרי לא מפקינן מיני' אי תפס ואמאי נימא דמיני' לא מצי תבע גם מנכסיו לא מצי תבע שהם רק מטעם ערב וקיי"ל לא יפרע מן הערב תחילה א"ו כיון דהתובע טוען ברי והנתבע מכחיש מצי תפיס מנכסים ורבא לא קאמר אלא גבי ספק בכור שגם התובע לא ידע בבירור שזה מיקרי לא מצי תבע ולפי"ז ודאי דא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דרבא דכיון דבשני יוב"ש מודה רבא דמצי גבי מינייהו בקנו שדה בשותפות או בקנה א' מחבירו ולא אמר למלתי' אלא אמתניתן דספק בכור דלא מצי גבי מינייהו בממ"נ משום דלא מצי תבע לדידהו כלל ובמתניתן הא פסק הרמז"ל (בפי"א מהלכות בכורים) דאפילו אם חלקו בתוך ל' נמי חייבים משום דגם בתוך שלשים נתחייב האב ואשתעבדו נכסיו אף בתוך למ"ד וכמ"ש הכ"מ שם א"כ אין נפקותא בהך סברא דרבא כלל דלא מצי גבי בממ"נ כיון דיכול לגבות אפי' אחר חלוקה מחמת שנתחייב אביהם ונשתעבדו הנכסים וא"ש מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך סברא דרבא: ועוד נראה לי להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלית הילכתא כרבא בהא דאמר מכדי נכסי דאינש אינון ערבין וכל היכא דלא מצי תבע לדידי' לא מצי גבי מנכסיו ואף בגוונא דלא מצי תבע מדידי' כלל כמו בספק בכור דהנה איתא בתוספתא (בפ"ו דבכורות) שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן נתן האב חמש סלעים לכהן ומתו שמתו שני האבות] הבנים עד שלא חלקו בנכסי אביהם חייבים משחלקו בנכסי אביהם פטורים ר"י אומר אף משחלקו בנכסי אביהם אם יש לזה יו"ד דינרין משל אביהם חייבים ואם לאו פטורין: והנה הרמב"ם ז"ל השמיט הך תוספתא לגמרי והיינו דר"י דסובר דחייבים אף משחלקו לטעמי' דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי להכי חייבין אף משחלקו דהא הכא כיון שמתו האבות הנכסים ליורשי שניהם וחולקין אותן בשוה כיון שהבנים מעורבים ונוטל כ"א מחצה הנכסים של זה ומחצה הנכסים של זה וכשבא לגבות מאחד מהם יכול כ"א לדחותו ולומר מי שפדה את בכורו קודם מותו הוא אבי רק שהכהן אומר לו אם אתה הוא בן הפודה תן לי המחצה שנטלת משל האב שלא פדה שנתחייב לי בפדיון בנו להכי גובה ממנו וע"ז הרי יש לו דין לוקח גמור דכל אחד נטל מחצה של אביו ומחצה משל אבי האחר ותחת שנטל מחצה של מי שאינו אביו נתן לחבירו מחצה של אביו והוי לקוחות גמורין ולהכי שפיר מצי גבה. ולר"י שפיר מצי גבה דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וגבי ממשעבדי כדאמרינן בקידושין (דף כ"ט) אבל אנן קיי"ל מלוה הכב"ת לאו ככתובה בשטר דמי ולא טריף ממשעבדי כדאיתא בשו"ע יור"ד (סימן ש"ה) ודווקא מיורשים שחלקו פסקינן כר"י דגובה מהם אחר שחלקו אף דקיי"ל דכלקוחות הם מ"מ לגבי חוב אביהם הם כיורשים [כמבואר אצלינו במקום אחר] אבל בדינא דתוספתא שהם נכרים זל"ז רק שנתערבו הבנים וכ"א מדחה לי' שאני פדוי ומהבן ספק שני מגיע דמי הפדיון הרי הוא לוקח גמור שמחמת הספק החליפו החלקים וקיי"ל דלא גבי ממשעבדי להכי השמיט הרמב"ם הך בבא (בפי"א מהלכות בכורים) שכ' שם כל הבבות השנויות בתוספתא משום דבהך בבא לא קיי"ל כר"י דקיי"ל מלוה הכב"ת לא גבי ממשעבדי ועתה נחזי אנן דנהי דמהך בבא דת"ק דאמר עד שלא חלקו חייבים אין אנו יכולין ללמוד לשני יוב"ש שקנו שדה בשותפות בע"ח גובה מהן משום דהתם וודאי דשפיר מצי גבי עד שלא חלקו דהא הנכסים לא נתערבו וידוע לנו הנכסים איזו הם למי שפדה את בנו ואיזה מהם למי שלא פדה רק הבנים נתערבו ועד שלא חלקו יכול לגבות מנכסי מי שלא פדה בחמש סלעים. והוא נוטל חמש סלעים מן הנכסים הידועים שהם נכסי מי שלא פדה את בנו והמותר נכסים של כל אחד חולקין בשוה ושפיר קתני עד שלא חלקו חייבין דהיינו שחייבים ליתן נכסי מי שלא פדה שהרי הם ידועים וניכרים ולא יחלקום ביניהם אלא מיתר הנכסים אבל מר"י דסובר דאף משחלקו חייבים שפיר מוכח דלא כרבא דהא כשבאים בני תערובות לחלק בנכסי האבות זה נוטל מחצה מנכסי אביו ומחצה מנכסי אביו של חבירו וכן השני נמצא אצל כל אחד מהבנים יש מחצה משל אביו ומחצה מנכסי אב חבירו ועל מחצה שהגיע לו משל נכסי אביו אין הכהן יכול לגבות ממנו אף לר"י דמצי מדחי לי' ולומר מי שפדה את בנו הוא אבי וכבר נפדיתי רק מהמחצה השני יכול הכהן לגבות ולומר כיון שיש בידך מחצה משל מי שלא פדה ויש לך דין לוקח ע"ז (שנתת תמורת זה מחצה של אביך] אני יכול לגבות ממך עבור השני משום דר"י סובר מלוה