עונג יום טוב רפז

והביא ראיה לזה דאמרינן בבכורות (דף נ"א) ר' חנינא הוי רגיל דהוי שקיל ומהדר חזיה לההוא גברא דהוי קא אזיל ואתי קמי' א"ל לא גמרת ויהבת מדעם ביש הלכך אין בנו פדוי ופרש"י ז"ל אין בנו פדוי אם אחזירם לך. וכן פי' הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות בכורות) ולשון פי' רש"י ז"ל אפי' לא אחזירם אין בנו פדוי ולזה הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן קצ"ח) וז"ל אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי ואפילו לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו כולם או מקצתם ולולי זה לא היה נותנם לו אפילו לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי עכ"ל ואם נימא דהכהן יכול לתפוס מה"ט משום דחוב הוא שחייב ליתן להכהן אף כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ואמאי כ' רש"י ז"ל בלשון שני והרשב"א ז"ל בתשובה שאפילו אם לא החזיר כל שלא הי' בדעת האב ליתן לגמרי אין בנו פדוי א"ו דגבי פדיון דהוי רק שיעבוד נכסים לא מהני תפיסת הכהן משום דיכול לאמר לכהן אחר אני נותן ורק היכא דאין האב רוצה ליתן לשום כהן בזה מהני תפיסת כהן כיון שאין האב רוצה כלל כדאמר בירושלמי בנדרים אמתניתין דקונם כהנים לווים נהנים לי באין ונוטלין בע"כ ומוקי לה בירושלמי אפילו למ"ד נותן אדם מעשרותיו בטוה"נ משום דהכא שאני דאמר אינו רוצה ליתן כל עיקר אלו תורף דברי הרב במ"א ז"ל: ודבריו אינן מובנים לי דכיון דמודה הרב הנ"ל דבאינו רוצה ליתן כל עיקר מהני תפיסת הכהן א"כ הדרא קושיא לדוכתא הא בעובדא דר"ח הוא לא רצה ליתן לשום כהן בנתינה גמורה רק באופן שיחזירו לו וא"כ אמאי אין בנו פדוי הא היכא דאינו רוצה ליתן כלל נתינה גמורה יכול הכהן לתפוס בע"כ ואמאי כתב רש"י ז"ל דאפילו אם לא יחזיר אין בנו פדוי: ועוד דבעיקר דבריו שכ' דגבי פדיון בכור שאין מתנת הכהן מבורר אמרינן טוה"נ ממון לענ"ד לא משמע הכי דהא אמרינן בקידושין (דף נ"ח) הגונב טיבלו של חבירו למ"ד טוה"נ אינו ממון אינו משלם לו אלא דמי טיבלא אבל דמי התרומה שבכרי הזה אינו חייב לשלם משום דטוה"נ אינו ממון אלמא אע"ג דהבעלים היו יכולים להפריש על כרי זה ממקום אחר ולעשות הכרי הזה שגנב חולין מתוקנים אפ"ה אין הבעלים יכולים לגבות מהגנב דמי תרומה המגיע להאי כרי ומיקרי רק טוה"נ ואינו ממון ואף שאין גניבה זו מבוררת ליתן אותה דוקא לכהן נמי אמרינן טוה"נ אינו ממון משום דבדבר שאינו מבורר לכהן ג"כ טוה"נ אינו ממון. ואף דיש לחלק ולומר דלא דמי לפדיון בכור דגבי טבל מ"מ מעורב בהאי כרי חלק הכהן וגבי פדיון ליכא אלא שעבוד נכסים בעלמא מ"מ לא נראה לחלק בזה דכיון שמוכח מהך דטבל דאף באין חלק הכהן מבורר נמי אמרינן טוה"נ אינה ממון א"כ פשיטא דיכול הכהן לתפוס אף היכא דליכא רק שעבוד בעלמא כמו בע"ח דעלמא וכן מצינו בבכורות (דף מ"ז) גבי כהן שמת והניח בן חלל דאמרינן כל היכא דמת האב לאחר שלשים דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו: ופי' הרא"ש ז"ל שם שהבן מפריש ה' סלעים ופודה א"ע ולא יתנם לכהן מידי דהוי כמי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן ע"כ משמע כמו דאמרינן גבי תרומה מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין כמו כן אמרינן גבי חמש סלעים לאחר ל' ולא אמרינן גבי חמש סלעים ודאי לאו כמו שהורמו דמיין מחמת שאין המתנה מבוררת ועוד שהתוס' כתבו בב"מ (דף ו') ד"ה והא דאפילו למ"ד טוה"נ ממון אין הבעלים יכולין לתבוע מכהן אם תפס רק טוה"נ וגוף הדבר שתפס אין יכולין לתבוע ממנו א"כ אף אם נימא דגבי פדיון הבן טוה"נ ממון משום דאין המתנה מבוררת מ"מ אינו יכול לתבוע ממנו אלא טוה"נ ולא גוף החמש סלעים: ומה שהקשה האיך אפשר לומר דאין מוציאין מידו כיון שהרשב"א ז"ל כתב דבעינן שיתן האב מדעתו לק"מ דכוונת הרשב"א ז"ל דכיון דכתיב פדה תפדה משמע דבעינן נתינה לכהן מהאב או מהבן עצמו אבל בתפיסת הכהן אם אין האב רוצה ליתן לו אין בנו פדוי ואע"ג דגם בזרוע ולחיים והקיבה דרשינן נמי בחולין (דף קל"ג) ונתן ולא שיטול מעצמו ואפ"ה אם חטף הכהן נמי יצא ידי נתינה מ"מ לשון פדי' שאני דמשמע דבעינן דעת נותן ג"כ ואפילו היכא דהבעלים הפסידו זכות טוה"נ דידהו לגמרי כגון שאינם רוצים ליתן לשום כהן וכדאמר בירושלמי הנ"ל] מ"מ לא היה מועיל תפיסת הכהן דכ"ז שאין הבעלים מתרצים ליתן אין בנו פדוי [ולכאורה יש להקשות על דברי הרשב"א ז"ל מהא דאמרינן בבכורות (דף מ"ט) הפודה את בנו בתוך ל' יום דקאמר שמואל אין בנו פדוי משום דלאו בידו לפדותו עכשיו וקאמר שם דאם פדה שיחול הפדיון לאחר ל' יום ואיתנהו למעות גם לשמואל בנו פדוי ואם נימא דאם המעות ביד הכהן ותפסו לשם פדיון אף בלא רצון בעלים מהני א"ש דאף דלשמואל מקרי דבר שלב"ל משום דהוי מחוסר זמן מ"מ כיון דתפס לה עכשיו הכהן חל פדיונו אבל לדעת הרשב"א ז"ל דבעינן רצון הבעלים בשעת הפדיון א"כ לשמואל דדמי לדבר שלב"ל הא לא מהני אפילו איתנהו המעות בעינייהו כדאיתא בש"ע אבהע"ז (סימן מ' בב"ש סק"ט) גבי קידושי אשה בדבר שלב"ל וי"ל דגבי קידושין דחלות הקידושין הוא קנין להכי לא מהני רצון המקדש שהי' כשעדיין לא בא לעולם. אבל גבי פדיון ליכא קנין ולא בעינן רק רצון הפודה לחוד מהני רצונו קודם שבא לעולם שיחול הפדיון לאחר שבא לעולם דהיינו לאחר ל'] דכבר ביארנו בתשובה דחוב דפדיון לא הוי כחוב דעלמא וכל היכא דליכא קיום המצוה לא איכפת לן בחוב דכהן הילכך כיון שאם ליכא רצון האב או הבן הנפדה אין הבן פדוי לא מהני תפיסת הכהן והא דאמרינן בבכורות (דף מ"ח) מי שלא בכרה לו אשתו וילדה שני זכרים ומת האב דר"מ סובר אם נתן עד שלא חלקו נתן ואם לאו פטורין ור' יהודא סובר דנתחייבו הנכסים אף כשחלקו דמשמע התם בסוגיא דאף אם אין הבנים רוצים לפדות עצמם יכול הכהן לגבות מהם בע"כ ואמרינן נמי התם בטעמא דר"י דאמר דנתחייבו הנכסים במת בתוך ל' משום דשני יוסף ב"ש שקנה א' שדה מחבירו בע"ח גובה מהן משום דאמר ליה אי בדידך מסיקנא מנתא דידך אשקלי' ואי בדחברך מסיקנא משתעבד לי מקמי דידך דמכ"ז משמע דיכול לטרוף ממנו בע"כ אף שאין הבן רוצה ליתן וכ"כ הח"צ בתשובה (סימן כ"ה) עיי"ש ולדברי הרשב"א ז"ל הא אם הנפדה אינו נותן ברצונו אינו פדוי במה שהוא נוטל ממנו בע"כ: נ"ל דגם זה נכון דאמרינן בגט אשה במעושה בישראל כדין כשר כדאיתא בגיטין (דף פ"ח) ואסבר לן הרמב"ם ז"ל (בהלכות גירושין פ"ב ה"כ) דאף דגט בעי רצון ואין האיש מוציא אלא לרצונו מ"מ אמרינן כיון דהאי גברא רוצה להיות כישראל לכל דבר ואנו כופין אותו לגרש ומוציאין את אשתו ממנו למה לא יתרצה בלבו לגרשה ומה הנאה יהיה לו ממה שלא יתרצה בלבו כיון שסוף סוף היא יוצאת ממנו מוטב לו להתרצות ולא לעבור על דין תורה ולקמן בארנו סברא זו בארוכה אף אנו נאמר הכא גבי פדיון הבן אף דאין נתפס פדיונו אא"כ האב או הבן נותן ברצונו מ"מ כל היכא דהדין נותן דהכהן יכול לגבות ממנו ואינו יכול להפקיע עצמו בטענת הממע"ה אנו אומרים שכהן יכול לגבות ממנו ואחר שהכהן גובה ממנו בדין תופס פדיונו מטעם שוודאי מתרצה להקנות להכהן ברצון כיון שהב"ד מגבין להכהן מה הנאה יש לו אם לא יקנה לו בלב שלם הלא הממון יוצא ממנו וגם בנו לא יהיה