עונג יום טוב רפו

ונתקדשה לכהן דאינה חולצת ולכאורה בנידון דידן גם לשיטתם אינו יכול לברך על פדיונו קודם שיתוודע לו שחי למ"ד יום משום דבעינן למיחש שמא אין הוולד בן קיימא: מיהו נראה לי דלכאורה יש לעיין בסוגיא דר"פ האשה שהלכה דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ה"ז לא תנשא ולא תתייבם שמא מעוברת היא צרתה ופריך הש"ס בשלמא לא תתיבם שפיר אלא לא תנשא אמאי לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות וקאמר התם אלא מחוורתא מתניתין כר"מ דחייש למיעוטא ועיין בתוס' וברא"ש ז"ל דלא קיי"ל כהך מתניתין כיון דמוקי לה כר"מ ואנן לא קיי"ל כר"מ ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם וקשה למה לי' לאוקמי מתניתין כר"מ דלא קיי"ל כותי' טפי הוה לי' למימר דלא תנשא משום דרשב"ג דקיי"ל כוותי' דכיון דרשב"ג סובר דחיישינן למיעוט נפלים ואילו יבמה שילדה לפנינו אסרינן לה להנשא צרתה עד שישהה הוולד שלשים יום א"כ ה"ה כשהצרה היא במדה"י איך אנו יכולים להתיר היבמה שבכאן להנשא מחמת שהיבמה שבמדה"י ודאי ילדה הא בעינן למיחש שמא ילדה וולד שאינו של קיימא היינו בן שמונה ולא חי כלל למ"ד יום דהא כשהיא לפנינו ומת חוששין אפילו באכלו ארי או נפל מן הגג אע"ג דליכא שום ריעותא במיתתו והשתא שהיא אינה לפנינו נמי דנהי דרוב נשים מתעברות ויולדות מ"מ ניחוש למיעוט נפלים דלמיעוט זה חיישינן בכל דוכתא כרשב"ג: ולשיטת התוס' בבכורות ובחולין שכתבו דלהכי חיישינן לספק נפל אע"ג דלא חיישינן למיעוטא בכל התורה הוא משום שלא יבואו להקל בפיהק ומת דבזה גם לרבנן אמרינן דמת הוא כדאיתא בשבת שם אתי שפיר דאפשר לומר דדוקא היכי דידעינן דמת גזרו שלא יבואו להקל גם במת מתוך שפיהק אבל כשלא ידעינן אם הוא חי או מת אזלינן בתר רוב וולדות ובוודאי חי הוא גם עתה ולא יבואו להקל בפיהק ומת ולהכי אתי שפיר דבהלך בעלה וצרתה למדינת הים כיון דאמרינן רוב נשים מתעברות ויולדות בודאי תלינן שילדה וולד של קיימא ונפטרת הצרה מן היבום דהיכי דלא ידעינן אם הוולד מת לא חיישינן למיעוט נפלים וא"כ אפשר לומר גם בנידון דידן כיון שיכול לתלות שהולד חי אזלינן בתר רוב וולדות דהוו בני קיימא ולא חיישינן למיעוט נפלים ויכול לפדותו בברכה מיהו לפמש"כ התוס' ביבמות (דף לו) ד"ה הא דלהכי חששו למיעוט נפלים אע"ג דלא קיי"ל כר"מ בעלמא משום דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי עיי"ש א"כ הדרא קושי' לדוכתא כיון דהוי מיעוט המצוי אמאי אמרינן דלרבנן בהלך בעלה וצרתה למדינת הים מותרת להנשא ניחוש למיעוט המצוי דנפלים ול"ל לאוקמי כר' מאיר טפי הוי לי' לאוקמא כרבן שמעון בן גמליאל דלא תנשא משום חשש נפל: וצ"ל דכיון דרבא אמר בשבת שם דבנתקדשה לכהן אינה חולצת אלמא דכיון דאם נחוש לחשש נפל ונצריכנה חליצה תאסר על בעלה כהן לא חששו לזה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דהטעם שאין אוסרין אשתו עליו מפני ספק דבריהם. וה"נ בהלך בעלה וצרתה למדה"י שאם נחוש לחשש נפל תהא אסורה לעולם מלהנשא ומלהתייבם מש"ה לא אסרינן לה ולעגן לה לעולם משום חשש נפל ומשו"ה הוצרך לאוקמי מתניתין כר"מ דחייש בכל התורה למיעוטא אבל לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא משום חשש נפל לא מעגנינן לה לעולם ואע"ג דבמים שאל"ס דהוי נמי דרבנן אפ"ה מעגנינן לה לעולם מ"מ אין מדמין גזירות דרבנן להדדי ואע"ג דרשב"ג ודאי דאוסר אף באשת כהן אם נתקדשה כדמשמע ביבמות (דף ל"ו) דקאמר התם כיון דאיכא רבנן דאמרי וולד מעליא הוא עבדינן באשת כהן כוותייהו משמע דלרשב"ג אף באשת כהן אסרינן לה. אפ"ה לא בעי לאוקמי מתניתין דלא תנשא ולא תתייבם כרשב"ג דאסר אפילו היכא דאין לה תקנה משום דלא קיימא לן בזה כרשב"ג דאנן פסקינן דבאשת כהן מותרת לבעלה וכיון שכן לא עדיף ליה לאוקמי כרשב"ג יותר מלאוקמי כר"מ ומוקי לה כר"מ דחייש למיעוטא וסתם מתניתין ר"מ היא: והנה לפי זה לענין פדיון חיישינן לנפל אע"פ שלא ידעינן אם הוא חי או מת ואין לנו ראי' ממתניתין דהאשה שהלכה דהתם מילתא אחריתי הוא דכיון דתתעגן לעולם לא חיישינן למיעוט נפלים: ועוד נראה דאפילו לפמ"ש משיטת התוס' שפירשו הטעם שהחמירו גבי יבום משום ספק נפל הוא משום שלא נבא להתיר גם בפיהק ומת. שהוכחנו דכשאין הוולד לפנינו ואפשר להיות שהוא חי פוטר מן היבום כדמוכח מסוגיא דהאשה שהלכה מ"מ אפשר לומר דזה דווקא לענין יבום אבל גבי פדיון דחזינן דקפיד קרא אחשש נפל דהא רשב"ג יהיב טעמא דקרא דצריך להמתין שלשים יום משום נפל ויליף מזה דבכל התורה נמי אמרינן דבשלשים יום נפיק מכלל נפל רק דאין חוששין לזה בסתם וולדות בכל התורה אבל בבן שמונה ילפינן מכאן דבשלשים יום יצא מספק נפל א"כ חזינן דהכא קפיד קרא שיצא מספק נפל וא"כ בעינן לידע שחי למ"ד יום ואף שכתבו התוס' דהא דקודם ל' יום לאו בר פדיון הוא. הוא אפילו בקים לי' בגווי' שכלו לו חדשיו כמ"ש בב"ק (דף י"א) גבי בכור שנטרף היינו משום שלא חילקה התורה בין כלו לו חדשיו לבין לא כלו לו חדשיו וקבעה זמן אחד לכל הוולדות אבל ודאי עיקר הטעם הוא שרצתה תורה שתהא הפדיון בשעה שיצא מחשש נפל דאילו לאו הכי לא הוה מצי רשב"ג למילף מזה דבשלשים יום יצא מכלל נפל וכמו שבארנו במק"א וכיון דחזינן דהכא בפדיון הקפידה תורה על שלשים יום אפשר לומר דאף שאין הוולד לפנינו נמי בעינן למיחש שמא מת מחמת שנולד נפל ובעינן שנדע שהי' חי שלשים יום ואם לא ידע יפדנו בלא ברכה כ"ז נלע"ד: סימן צח שאלה ספק פדיון בכור כגון שהפילה אשתו קודם ותפס הכהן החמש סלעים מהאב אם מוציאין מידו או לא: תשובה הנה בספק פדיון פטר חמור דמבעי לן בב"מ (דף ו') אם תקפו כהן מוציאין מידו פסק הרמב"ם ז"ל (בה' בכורים פ"ה) דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו וא"כ לכאורה ה"ה בפדיון בכור נמי הדין כן. דמ"ש ספק בכור אדם מספק פטר חמור: וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים ז"ל (בהלכות זכי' ומתנה) שחקר בוודאי בכור שתפס הכהן חמש סלעים אי מהני תפיסתו והביא שם דברי הרמב"ם ז"ל שכ' (בהלכות תרומות) שאם חטף הכהן תרומות ומעשרות זכה ואזיל לטעמי' דסובר טוה"נ אינה ממון ודעתו דלא מהני תפיסה אלא בבכור בהמה דכיון דממונא דכהן הוא ודמי לחפץ מבורר דזה אומר שלי. וכן בתרומות ומעשרות דמשעה שהפרישם נעשה ממונא דכהן ואין לבעלים בהם אלא טוה"נ וטוה"נ אינה ממון אבל חמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד הכהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מדין ערב אי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהן שיכול לאמר לכהן אחר אני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל ביד כהן. ונראה דעתו דגבי פדיון בכור שאין מתנת הכהן מבורר אמרינן טוה"נ ממון ולהכי אי תפס מפקינן מיני':