עונג יום טוב רפה

ובזה יש לתמוה על דברי הט"ז ביו"ד (סימן ש"א סק"ז) שכתב ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דאסור ללבוש כלאים להבריח מכס וגבי מוכרי כסות פסק כר"ש דמוכרין כדרכן והוא כסתם מתניתין (בפ' ט' דכלאים) ולא כברייתא (דב"ק ק"ט) דמתיר ר"ש גם להבריח את המכס מהאי טעמא דהוי דבר שא"מ ודחקו עצמן האחרונים ז"ל דמאי גרע להבריח ממוכרי כסות דאידי ואידי דבר שא"מ הוא והט"ז כתב דלהבריח את המכס גרע טפי שנהנה במה שאין משלם המכס וכיון שנהנה ע"י הלבישה ולהנאה זו דהרווחת הממון הוא מכוין להכי אסור עכ"ד וזה תימא דאטו התורה אסרה שארי הנאות מכלאים הנאת לבישה לחוד אסר רחמנא אבל שארי הנאות לא איכפת לן אם נהנה דהא מותר למכור וליתן בגד כלאים לאחר וכיון דשארי הנאות שרי א"כ מאי גריעותא הוא מה דמרויח ממון ע"י הלבישה הא הלבישה הוי לי' אינו מתכוין: ובזה מיושב מה שראיתי בתשובת האחרונים שהקשו בהא דאמרינן בכמה דוכתי דבגדי כהונה הותר בהן כלאים בשעת עבודה הא קיי"ל מללה"נ וכיון דלובשן למצות עבודה הא לא מיקרי הנאה וליכא איסורא דכלאים כלל ולפמש"כ לא ק"מ דזה הי' ניחא אם הי' כל הנאות כלאים אסור אז שייך לאמר כיון דמללנ"ת לא מיקרי הנאה אבל כיון דכל הנאות מותר מכלאים ולא אסור רק הנאת לבישה א"כ עיקר האיסור הוא לבישה ומה שמותר אם ליכא הנאה הוא משום דאי ליכא הנאת לבישה לא מיקרי לבוש וכיון דעיקר האיסור בכלאים הוא לבישה היכי נימא בזה מלל"נ וזה לא מיקרי לבישה דע"כ מיקרי לבישה דהא אין עליהם מלבוש אחר בשעת עבודה והתורה קרא את הבגדים האלה מלבוש דכתיב והלבשת אותם וכיון דמיקרי בגד אף שלובש לצורך מצוה נמי מיקרי לבישה דכתיב והלבשת אותם ולא דמי לשאר איסורי הנאה שהנאה בעצם הוא עיקר האיסור משא"כ גבי כלאים שאין עצם האיסור מחמת ההנאה רק שההנאה משוי אותו מלבוש וכיון שהוא מלבוש אסור אף דהנאת מצוה לא הוי הנאה ורחמנא הוא דשרי כלאים בבגדי כהונה: אבל באמת נראה לי טעמא של הר"מ ז"ל פשוט הוא שחילק בין הברחת המכס ובין מוכרי כסות דמוכרי כסות ע"כ ניכר עליהם שהם רוצים למוכרן ולובשים בגדים אחרים כדי צרכן והבגדים האלה שעומדים למכירה יש היכר עליהן בלבישתם שהם רוצים למוכרם וכיון שהם מלובשים בגדים אחרים כדי צרכן של היתר ואינן צריכים להנאת אלו הבגדים העומדים למכור אף דמטי הנאה להם מלבישה דידהו להגן מן החמה ומן הגשמים מיקרי דשא"מ שהרי יש עליהן כדי צרכן שאם ימכרו הכלאים ישארו מלובשים בבגדים של היתר להגן עליהם משא"כ הלובש להבריח המכס הוא צריך ללבוש א"ע שלא יכירו מקבלי המכס שהוא מיותר בגדים ולובשן במקום שהי' לובש בגדים של היתר בכדי שיסברו שהבגדים אלו הוא רגיל ללובשן א"כ ממילא הוא לובש כלאים דרך לבישה ובמתכוין ואף שאילולי הברחת המכס הי' לובש בגדים של היתר ולא הי' עובר על איסור כלאים. סוף סוף הוא לובש כלאים עכשיו דרך לבישה ואטו אם אונסין לאדם שילבש כלאים באונס ממון שאומרים לו לבוש כלאים ואי לא ניטל ממונך דקיי"ל דעבור מצות ל"ת מחוייב ליתן כל ממונו שלא יעבור אטו דזה מיקרי אין מתכוין ומותר משום דאילולי שהיו כופין אותו ללבוש לא הי' לובש ועתה לובש אותו רק משום הפסד ממונו זה וודאי אינו דהלבישה היא לבישה גמורה רק שעושה זה באונס ממון וכיון דקיי"ל דאונס ממון אינו מתיר לעבור על ל"ת אסור ולא דמי למוכרי כסות דאינו מתכוין ללבישה כלל דהא יש לו מלבושים אחרים עליו ולובש אילו רק למוכרן להבא לקנות ולא גרע מהא דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) בהדס שענביו מרובים מעליו דאין ממעטים ביו"ט ואם יש לו הושענא אחריתא לא מיקרי מתקן מנא כיון שאינו מכוין לתקן. והכי נמי אינו מכוין ללבישה דיש לו עליו מלבושים אחרים כן נראה לפי עניות דעתי: סימן צז שאלה מי שנודע לו שילדה אשתו בן בכור והוא במרחקים והגיע יום שלשים ללידתו אם צריך לפדותו מיד או צריך להמתין עד שידע שחי שלשים יום וקודם לזה לא יברך שמא לא חי כל שלשים: תשובה בשבת (דף קל"ו) אמרינן תניא רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה עיי"ש בכל הסוגיא הרי דיליף רשב"ג טעמא דקרא דזמן פדיון הוא מבן חודש הוא משום חשש נפל ופסקינן שם הלכה כרשב"ג דבעינן למיחש בסתם וולדות שמא נפל הוא ונ"מ לפוטרו מן היבום או לגבי בהמה אי מהני לה שחיטה והרמב"ם ז"ל כתב (בה' מ"א פ"ד ה"ד) דבהמה שנולדה אסורה באכילה עד יום שמיני ואין לוקה ע"ז עיי"ש בדבריו ז"ל וכבר עמדו עליו האחרונים ז"ל דמדכתב ואין לוקין ע"ז משמע שהאיסור מן התורה (ובפ"א מה' יבום) כתב דמדברי סופרים אסורה להנשא עד שישהה הוולד שלשים יום או שנדע שכלו לו חדשיו: וכתבנו במק"א שדעתו ז"ל דגבי איסור נבילה חוששין מן התורה משום דאיכא למימר סמוך מיעוטא דמפילות לחזקה דאינה זבוחה ולהכי אסור מה"ת באכילה רק דאין לוקין עליו משום דהוה ספק בן קיימא וכמו שפוסק הרמז"ל כסתם מתניתין דיבמות (דף ק"ט) דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים דלא תנשא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשמו שם משום דאע"ג דלא קיי"ל כר"מ דחייש למיעוטא מ"מ הכא איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה דאיסורא לשוק משא"כ בה' יבום דמיירי שהאשה לפנינו וילדה ליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה דכיון שהיתה מעוברת לפנינו איתרע לה חזקה דאיסורא לשוק כמ"ש הנמו"י (בפ' האשה שהלכה) גבי היתה לה חמות דמיד שראינו שהיא מעוברת איתרע לה חזקה ולהכי כתב הרמז"ל דרק דמדברי סופרים בעינן לחוש שמא נפל הוא אבל מן התורה לא חיישינן למיעוט נפלים: ואין להקשות לפי דברינו שכתבנו דטעמו של הרמז"ל בבהמה הוא משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת א"כ מאי פריך לאביי דאמר אכלו ארי או נפל מן הגג ד"ה חי הוא כ"פ בפיהק ומת מהא דר"פ ור"ה בדר"י איקלעו לבי רב אידי בר אבין ועבדו להו עגלא תלתא ביומא דשבעה ולא אכלו מיני' ומאי מקשה דילמא הא דאמר דאכלו ארי לכ"ע חי הוא רק גבי יבום דליכא חזקה לאיסורא אבל גבי בהמה דאיכא חזקת איסור גם באכלו ארי פליגי ולרשב"ג מת הוא דז"א דא"א דאביי סובר גבי בהמה דפליגי אפילו באכלו ארי א"כ אמאי קאמר נפקא מינה לפוטרו מן היבום דמשמע מזה דהשתא דאמר דפליגי בפיהק ומת אין שום בבהמה דהא בהמה בלי שחיטה לא משתרי ושחיטה דמי לאכלו ארי הא בבהמה פליגי נמי באכלו ארי וסובר רשב"ג דמת הוא משום סמוך מיעוטא לחזקה ומדקאמר נ"מ רק לפוטרו מן היבום ש"מ דסובר דבבהמה נמי מודה רשב"ג באכלו ארי דחי הוא ולהכי פריך מר"פ ור"ה בדר"י דלא אכלו ביממא דשבעה יעו"ש: והנה דעת התוס' ביבמות (דף לו) ובחולין (דף יב) ובבכורות (דף מט) דהא דחיישינן לנפלים בסתם וולדות הוא רק מדרבנן ולהכי פסק רבא התם דאם מת הוולד בתוך למ"ד