עונג יום טוב רפד

התירא דנשואין והפרה ושפיר משני דסובר קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ואי משום שמאכילה בידים כשאומר מופר ליכי לא איכפת לן כיון דאיכא נשואין והפרה דרבנן שמועיל בגדלות מה"ת דבשלמא אי הוי סובר צריך להפרישו בזה לא הי' מועיל נשואין דרבנן מידי למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דמ"מ השתא איסורא קעבדה דנישואין והפרה דהשתא לאו כלום הוא מה"ת כמ"ש לעיל אבל כיון דאמצ"ל ורק לענין להאכילו בידים במה שאומר לה מופר ליכי מהני נישואין דרבנן דהא עיקר האיסור שלא תאכל כשתגדיל ובגדלותה אם תאכל התירא קאכיל: ומיושב קושייתי שהקשיתי ל"ל הפרה הא בלא הפרה נמי מותר משום דקטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ולפמש"כ אתי שפיר דהכא צריך הפרה דבלא"ה אסור משום שמאכילה בידים כשאומר לה מופר ליכי כמ"ש הרשב"א ז"ל. רק כיון דמיפר לה שרי אף להאכילה בידים משום שגם בגדלותה אוכלת ע"י נשואין והפרה ולהכי קתני בעלה מיפר לה: והנה בדבר השאלה אם מותר להציע בגד שיש בו כלאים תחת הקטן הנה הצעה הוי רק מדרבנן כדדרשינן ביומא (דף ס"ט) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך. מיהו מה שמציעין תחתיו ודאי הוי כמאכילו בידים ולדעת הרשב"א שרי דסובר דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים ולדעת הרמב"ם ז"ל אסור להאכילו בידים גם איסור דרבנן ונראה עוד דהכא יש לחוש גם לדעת הרשב"א ז"ל דהרמב"ם ז"ל כ' (בפ"י מהל' כלאים) המלביש את חבירו כלאים והי' הלובש שוגג לוקה המלביש עיי"ש. וא"כ כיון דהמלביש עובר אפשר לומר דהמלביש לקטן נמי עובר כיון דשני האי לאו דכלאים משארי לאווין דבשארי לאווין שבתורה המכשיל את חבירו אינו עובר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול ואינו לוקה דהוי לאו שבכללות ובלאו דכלאים לוקה המלביש א"ח א"כ איכא למימר דמלביש את הקטן נמי לוקה ודמי ללאו דהקפה דאמרינן בנזיר (דף נ"ז) המקיף את הקטן חייב דאע"ג דניקף לאו בר חיובא הוא מ"מ מקיף חייב וה"נ גבי כלאים כיון דמלבישו חייב אע"ג דהמתלבש לאו בר חיובא הוא וכמ"ש הכ"מ ז"ל בטעמו של הרמב"ם משום דכתיב לא תלבש ודרשינן לא תלביש המלביש את הקטן נמי חייב ולא משום לתא דקטן כמו בשאר איסורין אלא דהמלביש גופא עביד איסורא: וה"נ משמע בביצה (דף י"ד) דתנן משלחין כלים בין תפורין בין שאינם תפורים ואע"פ שיש בהם כלאים ופריך כלאים למאי חזו חזו למימך תותי' והתניא לא יעלה עליך אבל אתה יכול להציעו תחתיך אבל אסרו חכמים שמא תכרך נימא על בשרו ע"כ וקשה לדעת הרשב"א ז"ל דמותר להאכיל לקטן איסורי דרבנן בידים א"כ מאי מקשה מהא דאסור להציע תחתיו מדרבנן הא יכול להציעו לקטן ופשיטא דיכול לשלחו ביו"ט. א"ו דאף דשאר איסורין מותר להאכיל לקטן בידים לדעת הרשב"א ז"ל מ"מ כלאים אסור להלבישם בידים דבכלאים האיסור על המלביש כמו על הלובש וקא עביד גדול איסורא ולא חזי למידי ואפשר עוד דהמשלח הבגד בשביל שיהא ראוי לקטן דמי למלבישו כמו שכתבתי בשם הרשב"א ז"ל דהמיפר נדרה דמי למאכילה בידים: ודע שיש לי מקום עיון במה שתמה הרא"ש ז"ל על דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש שהמלביש חבירו כלאים לוקה המלביש אם הלובש היה שוגג ותמה הרא"ש (בתשובותיו) מנין לו להרמב"ם ז"ל ונראה דהדבר נכון מאוד דכיון דאמרינן בש"ס דקידושין (דף מג) גבי פלוגתא דשמאי הזקן דסברי יש שלד"ע דמודה שמאי באומר לחבירו צא ואכול חלב ובעול את הערוה דהמשלח פטור משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן הרי אי לאו טעמא דזה נהנה וזה מתחייב הוי מחייבינן לשמאי כל אדם האומר לחבירו לעשות דבר איסור אף שאין המשלח צריך לאותו דבר ואינו נהנה מן עשיית השליח כלל כמו אכול חלב ובעול את הערוה ואנו לא סבירא לן כשמאי משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכ"ז שייך אם צוה לחבירו לעשות האיסור וחבירו עשה מעצמו אבל אם הוא עושה והטעין את חבירו באיסור כגון שהלבישו כלאים דבזה לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא חבירו לא עבד מידי רק הוא הטעינו האיסור מהיכי תיתי לא יתחייב המלביש דכיון דאפילו בצווהו ללבוש כלאים הוי מתחייב מטעם שליחות אי לאו דהוי אמר דודאי לא ישמע לו משום דדברי מי שומעין א"כ פשיטא במלבישו בידים דלא שייך לומר דברי מי שומעין דהא בעצמו הלבישו שחייב המלביש. משום דלא גרע משליחות רק דיש לפוטרו מטעם זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אבל באיסור כלאים לא שייך זה נהנה וזה מתחייב כמו בחלב וערוה דכיון דר"ש סובר דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני גשמים אע"ג דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מוכרח מזה דדוקא בחלבים ועריות חייב מתעסק מחמת שנהנה שהתם עיקר החיוב על הנאתו דהיינו בחלב על האכילה שנהנה מאכילה אבל כלאים אין האיסור משום שנהנה רק לבישה אסר רחמנא ואם אינו נהנה בהנאת לבישה לא מיקרי מלבוש ואין כאן איסור כלאים אבל אין עיקר האיסור מחמת שנהנה אלא דהאיסור הוא לבישה וההנאה הוא תנאי הלבישה דאם לא נהנה הרי לא מיקרי מלבוש וראיה לזה דהא התוס' (בביצה יד) הוכיחו דבגדים קשין ואע"פ שאין מחממין נמי אסור ללובשן ורק בהצעה מחלקין בין קשין לרכין ובתירוץ השני כתבו דדוקא היכא דאינן שוע טווי ונוז מפלגינן בין קשין לרכין אבל בשוע טווי ונוז דאסור מן התורה אסור גם בקשין אע"פ שאין בהם חימום והנאה כיון דמ"מ מלבוש הוא ואסור אע"פ שאין מחממין כמ"ש רש"י (שם ט"ו) ד"ה בקשין. הרי מוכח מזה דאין איסור כלאים משום הנאתו ומדברי הש"ס בקדושין גופא מוכח דבכלאים אין האיסור משום הנאה מדקאמר מודה שמאי באומר צא ואכול החלב ובוא על הערוה דפטור משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא קאמר נמי לבוש כלאים וע"כ דבכלאים לא שייך זה נהנה דאין האיסור משום הנאתו וכיון שכן אפשר לומר דבכלאים לא שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן והאומר לחבירו ללבוש כלאים הי' חייב רק שפטור משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל דמלביש חבירו בשוגג חייב דלא גרע משליחות ואם הי' הלובש מזיד פטור כמש"כ הכ"מ שם דאין סברא לחייב שניהם מלקות וכיון שהלובש לוקה פטור המלביש כמ"ש הכ"מ אבל אם הי' שוגג שהוא אינו לוקה לוקה המלביש דלא גרע משליחות וזה טעמו של הרמב"ם ז"ל ג"כ גבי טומאה שכתב (בה' אבל) דהמטמא את הכהן לוקה הוא מה"ט דאם טמאו בידים לא גרע משליחות ועיין בר"ן (בחולין פ' ג"ה) גבי בת תהא דאביי אמר מותר ורבא אמר אסור שפירש שם דפלוגתא אי ריחא הוי כאכילה או לא דליכא למימר דפליגי משום הנאה דהא קיי"ל כר"ש דאמר דשא"מ מותר ולדידי' הנאה דלא מכווין שרי והכא בבת תהא אינו מכוין ליהנות מיי"נ דלאו ברשיעי עסקינן וכ"ת פסיק רישא הוא ליתא דלענין הנאה ודאי אף פסיק רישא שרי דהא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה כו' והא התם מטיא לי' הנאה אלא כיון דלא מכוין לא חשבינן לי' מידי עכ"ל ומשמע מדבריו דהנאה אסור בכלאים והוכיח מזה דבהנאה לא איכפת לן אף דהוי פ"ר ולפמש"כ אין ראיה מזה דאפשר דהיכא דההנאה הוא עצם האיסור אסור היכא דהוי פ"ר אבל בכלאים אין ההנאה עצם האיסור רק הלבישה עצם האיסור וכיון דאינו מתכוין ללבישה לא איכפת לן במה דהוי פ"ר דכל שאינו מתכוין ללבישה לא מיקרי בגד ולית בזה איסור כלאים אף שנהנה ממילא [ועי' בתוס' שבת (כ"ט) שכתבו דמיירי בענין דלא הוי פ"ר]: