עונג יום טוב רפב

מצווין להפרישה אלא שלכאורה יש להקשות על מה שכתבנו דבתרומה וטבל איכא עשה דמשמרת תרומותי על המניח לזר לאוכלו ואף שבשאר איסורין אין ב"ד מצווין להפריש את הקטן אבל בטבל ותרומה מבטל בזה עשה דמשמרת תרומותי א"כ מאי פריך ביבמות (דף קי"ד) למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומייתי מזה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו הרי מבואר בהדיא דטבל ותרומה שוו בזה לכל איסורין שבתורה ולמ"ד דבכל איסורין אין ב"ד מצווין להפרישו גם בטבל ותרומה אין מצווין להפרישו. ודוחק לומר דעיקר עשה דמשמרת תרומותי לא חייל אלא על מי שהתרומה שלו משא"כ הכא שהטבל והתרומה הם של עם הארץ ונתנן לבן בתו אין החבר והכהן מוזהרין עליו להפריש את הקטן מלאוכלה דז"א דמסתברא דעשה דמשמרת תרומותי חייל גם עלייהו אם בידם להפריש את הקטן מלאוכלה] ואל תשיבני במה שכתבנו דבתרומה איכא עשה דמשמרת תרומותי על המאכילה לזר מהא דאמרינן בגיטין (דף נ"ה) אמתניתין דקטנה בת ישראל אוכלת בתרומה ואלו חרשת לא אכלה מ"ט גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא הרי דגם בתרומה אמרינן האי דינא דקטן א"נ אין ב"ד מע"ל דלק"מ דהא התם הבעל הוא חרש וגם הוא אינו מצווה על העשה דמשמרת תרומותי ועיין לקמן בתשובה באהע"ז): מיהו דעת הרמב"ם ז"ל (בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ז ה' כ"ז) דלהאכיל בידים אסור אפילו באיסור דרבנן שלא כדעת הרשב"א ז"ל ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הרשב"א ז"ל מהא דפריך בנדה (דף מ"ו) לרב הונא דאמר הקדיש ואכל לוקה שנאמר איש כי יפליא לנדור לא יחל דברו כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל ופריך לי' לסיועו מברייתא דקתני לפי שמצינו שהשווה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר קתני מיהא לאיסור ולבל יחל חייב ומשני אימא לאיסור בל יחל איסור בל יחל מנ"פ אי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין עליו להפרישו עכ"ל הגמרא ולדעת הרמב"ם ז"ל קשה מאי פריך ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הא איכא למימר דקאי לאותן המוזהרים עליו שלא להאכילו בידים אלא ודאי דלמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו באיסור דאורייתא באיסור דרבנן שרי להאכילו אף בידים מיהו נראה לי דלאו ראי' היא דהא התם מיירי שהקדיש הקטן וכדקאמר יכול יהא חייבים על הקדישו קרבן וכיון שהקדיש וההקדש חל מדרבנן הרי אסור להאכיל להקטן לבד לתא דקטן רק משום שהגדול עושה איסור דהאומר לחבירו לאכול הקדש מעל כמ"ש התוס' בקידושין (דף מ"ג) דהאומר לגדול אכול ככר של הקדש מעל מטעם שליחות דאתרבי גבי מעילה ועיין לעיל בתשובה שבארנו דאין זה מדין שליחות רק מעיקר מעילה ולפ"ז אם אומר לקטן אכול ככר של הקדש יש בו דין מעילה במה שהקטן אוכל [או כשמגביה שקונה מדרבנן במופלא סמוך לאיש] והוי בגדול מעילה דרבנן בהקדש מופלא סמוך לאיש דהוי דרבנן ואסור משום לתא איסור דגדול וכיון דאסור משום האיסור שעוש' הגדול בעצמו כשמאכילו בידים הא משני עדיפא מיני' כפשוטו דמיירי שאכל הגדול בעצמו ואין ראי' מכאן לשיטת הרשב"א ז"ל: וראיתי ברמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות תרומות הלכה ג') וז"ל שם ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק וד"ת שתאכל משנתארסה וכו' וזה מיירי בהשיאה אביה דהא ביתומה שהשיאה אמה ואחיה לא הוו קידושין כלל בבת ג' שנים כדאיתא בגיטין (דף ס"ה) וברמב"ם (פ"ד מה' אישות) דפחות מבת שש נקרא אינה יודעת לשמור קידושי' ואינה מתקדשת כלל למיאון וכבר תמה עליו התוס' יו"ט ז"ל בגיטין (פ' הנזקין) שם מה שלא הזכיר כלל דין קטנה שהשיאה אמה ואחי' שאוכלת בתרומה כהך עדות שהעיד ר"י בן גודגדא במשנה דהנזקין שם דוודאי הלכתא היא וכמו שהביא הרי"ף ביבמות פרק ב"ש ראי' מהך מתניתין דהנזקין דקטנה אם מתה הבעל יורשה כר' יהושע בפרק ב"ש ולא כר"ח דאמר אין מעשה קטנה כלום וכן פסק הר"מ ז"ל (בפ' כ"ב מהלכות אישות) לענין ירושה דהבעל יורש אשתו קטנה וממילא ודאי דקיי"ל נמי כר"י בן גודגדא דאוכלת בתרומה דהא בחד בבא קתני לה ר"י בן גודגדא להא דאוכלת בתרומה ואם מתה יורשה ונ"ל דמה דכתב הרמב"ם ז"ל דקטנה אוכלת בתרומה מיירי בין שהשיאה אביה ובין שהשיאה אמה ואחיה ואף שכתב הר"מ ז"ל ואפילו בת ג' שנים ויום אחד וביתומה קטנה בעינן שתהא בת שש כמ"ש לעיל בזה סמך עצמו על מה שביאר בהלכות אישות דקדושי יתומה לא מהני עד בת שש אלא לפ"ז דמיירי הר"מ ז"ל נמי ביתומה קטנה אמאי לא ביאר דדוקא בתרומה דרבנן אוכלת ולא בתרומה דאורייתא כדמשני הש"ס ביבמות שם ולכאורה נראה דאפשר לומר דמאי דאמרינן דבתרומה דאורייתא לא אכלה הוא רק קודם דמסיק הך שינויא דשוא"ת שאני דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אבל לפי מה דמשני לבסוף שם דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת אוכלת בתרומה דאורייתא דמה שהקטן אוכל ואין אנו מפרישין אותו מיקרי שוא"ת. ואף שהרמב"ם ז"ל פסק דהרואה את חבירו לבוש כלאים בשוגג מחויב להגיד לו אף דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת מ"מ מה שחבירו עושה איסור מיקרי קום עשה ה"נ מה שהקטן אוכל מיקרי מעשה נראה דסובר דדוקא גדול העושה איסור בשוגג מיקרי מעשה לגבי הרואה אותו אם אינו מפרישו אבל קטן דלאו בר חיובא לא מיקרי מעשה לגבי הרואה אותו אוכל ואינו מפרישו וראיה לזה דהא בשבת (דף ד') איתא הדביק פת לתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו והקשו התוס' שם פשיטא טא שלא ישמע לנו להניח מלרדות ולבוא לידי חיוב חטאת ותירצו כיון שהוא רוצה לרדות וחכמים מונעים אותו מחמת שבות דרדיית הפת אינו מתחייב חטאת וב"ד יכולים לעקור דבר מה"ת עיי"ש הרי דאף שע"י שלא ירדה הפת יגמר מלאכת האפייה ע"י מעשה שיש בה חיוב חטאת מ"מ יש כח ביד החכמים למונעו מלרדות כיון שהוא אינו עושה כעת מעשה בידים רק שהוא בשוא"ת שאינו רודה ולא איכפת במה שיגמר מלאכת מעשיו ע"י ויוצא מזה מלאכה שיש בה מעשה א"כ ה"ה להפריש הקטן מאיסור שעושה בידים מהני הא דע"י תקנת חכמים נקראת אשתו שלא לחוש למה שיעשה מעשה אכילת התרומה. כיון שהוא שוא"ת הא דאינו מפרישו ובשוא"ת שאינו עושה מהני תקנת חכמים לזה אף שע"י מניעתו מלהפריש נגמר מעשה אכילת הקטנה מיהו יש לדחות הוכחה זו שהוכחנו דאין מזה ראי' כלל דהתם מעת שהורו לו שלא ירדה הפת לא יעשה כלום להכי יכולים להעמיד תקנתם בשוא"ת אבל הכא שהקטן עושה מעשה בידים מיקרי שפיר מעשה לגבי הגדול דאחר הוראת ב"ד והעמדת דבריהם נעשה איסור הקטן ע"י מעשה ומעשה הקטן נמי נקרא מעשה כמעשה גדול וא"כ ודאי דקשה למה השמיט הרמב"ם ז"ל הך אוקימתא דאוכלת רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא מיהו זה נכון דאנן קיי"ל קטן א"נ אבמ"ל להכי סתם הרמב"ם ז"ל דאוכלת בתרומה סתם דהיינו אפילו בתרומה דאורייתא אבל אכתי קשה אמאי לא ביאר הר"מ ז"ל דהא דאוכלת בתרומה היינו שאוכלת בעצמה אבל אסור להאכילה בידים בתרומה דאורייתא ואפילו בתרומה דרבנן נמי הוא אסור להאכילה בידים שהרי הר"מ ז"ל כתב (בהלכות מאכלות אסורות) דאפילו איסור דרבנן אסור להאכיל ביד לקטן: