עונג יום טוב רפא

תוס' שם יבמות (דף ס"ו) דמאכיל טבל לבהמה אסור משום הנאה של כילוי דמה"ט לא הביא הרשב"א ז"ל ראיה מהא דהמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ולא חשבינן ליה ממון משום שיכולה להאכיל לקטן משום דבלא"ה אסור משום הנאתו של גדול: מיהו אפשר לחלק ולומר דשאני בהמה מקטן דבהמה דלאו בת קנין היא ע"כ נגמרה הנאתו במה שהבהמה אוכלת ואכילה הוי הנאה של כילוי אבל אכילת הקטן לא מיקרי הנאה של כילוי משום דקטן זוכה לעצמו בדעת אחרת מקנה אותו מה"ת או מדרבנן וא"כ במה שהקטן מגביה ונוטל לתוך פיו קונה את הטבל וכיון דנתינה מיקרי הנאה כדילפינן (פסחים דף כ"א) היתר הנאה מתתננה דגבי גר נגמרה הנאת הגדול במה שהקטן זוכה ולא הוי הנאה של כילוי דקנין הקטן אינו מכלה עדיין הטבל והנאה שאינה של כילוי שרי בטבל ומה שהקטן אוכלו אח"כ לא איכפת לן מיהו זה אינו דכיון דקיי"ל א' עירובי תחומין וא' עירובי חצירות צריך לזכות א"כ אם טבל טבול מדרבנן אינו ראוי להאכילו לקטן אלא אם יזכה בהן הקטן תחילה אינו רשאי לערב בו דהא אם יזכה בו הקטן אינו ראוי לערב בו בשביל אחר דהא דשרינן לערב במידי דראוי לאחר מיירי שיכול ליתן לאחר שהאחר יאכלנו בלא זכיה אבל אם האחר אינו רשאי לאוכלו אלא א"כ יקנה אותו בקנין אינו רשאי לערב דע"ת וע"ח צריכין שיהא משל מי שמערבין עליו וא"כ לערב בשביל גדול במה שראוי לקטן לאכול ע"י שיזכה בו הקטן קודם אכילתו אסור דהא בעינן שיהא העירוב משל מי שמערבין עליו וגם יהא ראוי לאכילה לאיזה אדם ובטבל כ"ז שהוא שלו אינו ראוי להאכיל לקטן דטבל אסור בהנאה של כילוי ואם יזכה בו הקטן שוב אין הטבל של המערב ואינו ראוי לעירוב ונ"ל דדברי הרשב"א ז"ל נכונים דאף דאסור להאכיל טבל דרבנן לקטן משום לתא דמשמרת תרומותי שעובר הגדול כשמאכילו להקטן מ"מ כיון שהקטן יכול ליקח בעצמו ולאכול וכשאוכל לא עביד איסורא שפיר מערבין בו ושפיר מקשה דלהנך רבוותא דסברי דמותר להאכיל איסור דרבנן בידים לקטן ע"כ הטעם הוא משום דגבי קטן ליכא שום לתא דאיסור כלל ומשום דלא העמידו דבריהם על הקטנים א"כ יהא מותר לערב בטבל טבול דרבנן הואיל וחזי לקטן היינו שאם הקטן אוכלו לא עבר אשום איסור משום דלא גזרו בו ואף דהגדול לא מצי להאכילו משום דלא עדיף ממאכיל לבהמה אבל הקטן בעצמו אם אוכלו התירא קא אכיל א"ו דאסור להאכילו בידים משום דאף גבי קטנים העמידו דבריהם וגזירותיהם ואם הקטן אוכל איסורא דרבנן איסורא קא אכיל ולהכי אין מערבין בו דמה שראוי לאכול באיסור לא מיקרי ראוי [ומש"כ הרשב"א ז"ל דאם מותר להאכיל בידים איסור דרבנן מערבין בטבל טבול דרבנן אין כוונתו שרשאי להאכיל קטן טבל אלא כוונתו דאם מותר להאכיל איסור דרבנן א"כ מסתמא הטעם דלא העמידו דבריהם על הקטנים להכי מערבין בו שראוי לקטנים בהיתר גמור דלא גזרו גבייהו עיי"ש בלשונו דמשמע כדברינו] וע"ז הוצרך הרשב"א לתרץ דלהכי לא מערבין בטבל דרבנן משום דחזי לקטנים משום דבדבר שאיסורו מחמת עצמו ולאו יומא קא גרים לא מהני גבי גדול הא דשרי לקטן אבל לעולם דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים משום דלא גזרו על הקטנים באיסור דרבנן: ולפי סברת הרשב"א ז"ל יש לדון דקטן שהיה לו איסור דרבנן דהיינו דבר מאכל שאסור מדרבנן באכילה ובא אחד ואכלו דחייב לשלם לו כפי שיווי דבר המותר באכילה לגמרי כיון שלגבי הניזק שהוא הקטן היתר גמור הוא שלא גזרינן עליו איסור דרבנן ועיין בנדה (דף מ"ו) בדברי רש"י בהא דאמר ואי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא וכפרש"י דלא העמידו דבריהם על הקטנים עיי"ש ויש לחלק דהתם שאני דמיירי באיסור בל יחל שאין אחרים נכללים באיסור זה רק הקטן אסר על עצמו ובזה שפיר אמרינן דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא אבל באיסור הכולל גם אחרים אפשר דמיקרי איסור גם לגבי קטן שהרי הדבר קנה לו שם איסור לגבי גדול: ובמה שכתבנו דבתרומה איכא איסור עשה להאכיל לזר אפילו אם האוכל הוא קטן כמו שאסור לטמא בידים משום משמרת תרומותי יש לישב לכאורה קושיית התוס' ביבמות (דף צ') דפריך התם למ"ד אין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת מהא דאשתו קטנה אוכלת בגינו תרומה ומשני דמיירי בתרומה דרבנן וכתבו התוס' וז"ל ולא בעי לאוקמי אפילו בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש אם ב"ד מצווין להפרישו או לא ולא איפשטא ע"כ ולפי מש"כ דבתרומה איכא איסור עשה על המאכיל א"כ לא מידי דאף אם נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הכא שפיר קפריך מהא דאוכלת בתרומה דאף דבשאר איסורין אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ הכא בתרומה מחויב הבעל להפרישה דאיכא עלי' דידי' עשה דמשמרת תרומותי: שוב ראיתי שדברי התוס' נכונים לפי מה שכתב אלי אחי הרב הגאון מו"ה משה צבי ז"ל להקשות על דברי התוס' אלו דאיך אפשר לומר דהטעם דאוכלת בגינו בתרומה הוא משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו דא"כ מאי אירי' קטנה שהיא אשתו מדרבנן שאוכלת בגינו תרומה הא כל קטנה דעלמא נמי אין ב"ד מצווין להפרישה אם אוכלת בתרומה והתנא הא אתי לאשמעינן מה שיש דין אישות בהאי קטנה שקדושיו דרבנן כדקתני התם ויורשה ומטמא לה וזה קושי' חמורה לכאורה על דברי התוס' ולפי מה שכתבו התוס' בשבת (דף קכ"א) בד"ה ש"מ דמאן דסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו הוא דוקא רק בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך לכ"ע מצווין עליו להפרישו א"ש דקמ"ל דקטנה בת ישראל אוכלת בתרומה אף בהגיעה לחינוך משום דמצות חינוך הוא רק מדרבנן כדאמרינן בסוכה גבי הילני המלכה ומהני לנשואין דרבנן שלא להצריכו חינוך. אבל לפי מה שכתבו התוס' ביומא (דפ"ב) בתוספת ישינים בשם ר' אליעזר ממיץ דאפילו הגיע לחינוך נמי אין מצווין להפרישו משום דחינוך לא שייך אלא לעשות מצוה ולא לאפרושי מאיסורא וכן הסכים לזה הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות בפ' חרש א"כ ודאי דלא מצי לאוקמי הא דקתני ב"י אוכלת בתרומה משום דסבר אין מע"ל דא"כ מאי אירי' קטנה זו שיש בה נישואין דרבנן אפילו קטנה דעלמא נמי אבל לפי מה שכתבנו לעיל דבריהם נכונים דהא באמת כי מקשה שם מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה משני לי' שב ואל תעשה שאני רק דהכא קמקשה מאשתו קטנה דאוכלת בגינו בתרומה דהוי קום ועשה ואין ב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ולהכי שפיר כתבו התוס' דלמ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לא הוי צריך לשנויי דמיירי בתרומה דרבנן אלא אפילו בתרומה דאורייתא נמי כיון דלא איכפת לן במה שהקטן עושה איסור ואוכל תרומה משום דאין ב"ד מצווין להפרישו לא איכפת לן נמי להא דמשמרת תרומותי דהא זה הוי שוא"ת במה שמניח את הזר לאכול בתרומה ואינו מפרישו ובשוא"ת הא ידע רבה דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת ולא קמקשה אלא ממה שהקטן אוכל ועושה איסור בידים וע"ז כתבו התוס' דמשום לתא דקטן הוי מצי לשנויי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ומיושב גם קושיית אחי הגאון ז"ל על דברי התוס' דבקטנה דעלמא שאין בה קידושין דרבנן אף שאין ב"ד מצווין להפרישו משום לתא דידה מ"מ קא עבר הגדול אעשה דמשמרת תרומותי אבל בהך קטנה שיש בה קידושין דרבנן דלא איכפת לן במה שהגדול עובר אעשה דמ"ת דשוא"ת הוא וב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וקמ"ל מתניתין דאוכלת בגינו תרומה דהאיסור דידה דעבדה מעשה ואוכלת בתרומה לא חיישינן משום שאין ב"ד