עונג יום טוב רפ

והרי דעת התוס' בזבחים (דף ע"א) דעור האדם אינו נאסר בהנאה אי לאו משום דדמי לתכריכין ובערכין (דף ז') אמרינן אשה שמתה נהנין בשערה משום דמיתה אוסרתה ואין מיתה בשער. והא דמשמע בב"ק (פ' שור שנגח דו"ה) דאי לא כתיב את בשרו דמשמע למעוטי עורו לא הוה מצרכינן קרא לריבוי איסור עורו היינו טעמא דבבהמה גמר דינה אוסרתה ולהכי גם העור אסור כדאמרינן בערכין שם אבל פסול דהוי מחמת השחיטה אין העור נאסר כלל והא דמשמע בתוס' ע"ז (דף לב) ד"ה דלא דלר"א דאמר סתם מחשבת כותי לעכומ"ז כל העורות שלוקחין מכותי אסורין בהנאה משום שהבהמה נשחטה לכומ"ז אלמא משמע דגם העור נאסר מחמת הבהמה לא דמי כלל דהתם לאו בשחיטה תליא מילתא דאין האיסור מחמת השחיטה רק מחמת המעשה שעשה בה לשם כומ"ז דמשום זה נעשה תקרובת כומ"ז דאפי' לא פגם אלא מיעוט הקנה לבד נאסרה כדמוכח בחולין (דף מ"ב) וביו"ד (ה' עכומ"ז סי' קלט) אע"ג דנשארה בחיים ואין האיסור מחמת השחיטה אלא מחמת המעשה כמו עורות לבובין ובשר הנכנס לכומ"ז ובדבר הזה ודאי דעור שוה לבשר. אבל בדבר שדין שחיטה פוסל כמו קדשים בחוץ בזה לא נאסר העור כדאמרינן בב"ק (דף ע"ח) דעור לא מיקרי דבר שבשחיטה כלל וא"כ אין האיסור אלא כדין קדשים שמתו שיש בהן מעילה מדרבנן וא"כ הי' אפשר להקל באם נכתב עליו ספר תורה דלא דמי לעיה"נ דהגניזה הוי דאורייתא: מיהו דעת רש"י ז"ל דלהכי שלי בשלך אסור דלא אזיל תורת קדשים מיני'. וצ"ל דלא דמי לקדשים שמתו דדוקא במיתה אזיל דין קדשים אבל בשחיטה לא וכמש"כ המהרש"א ז"ל. וגם התוס' בב"ק (דף עו) משמע דאזלי בשיטת רש"י ז"ל שהקשו דאמאי קרי לקדשים ששא"ר הא אפשר לפדותו אחר השחיטה בשעת פירכוס ואם נימא דהאיסור הוא משום ל"ת כל תועבה א"כ מאי מהני הפדי' כיון דנעשה בהן האיסור אע"כ דסברי דאין כאן איסור מחמת שחיטה וע"כ הא דקרי ששא"ר הוא מחמת דלא אזיל מיני' דין קדשים וכדעת רש"י ז"ל וגם המהרש"ל הסיב כוונת התוס' בקידושין לדעת אחרת עיי"ש בדבריו כי נכונים הם למאוד דודאי יש בקדשים שנשחטו איסור דאורייתא ורק המעילה הוי דרבנן [דלא עדיפא מפסה"מ שמתו דדרשינן ואכלת ולא לכלביך וא"כ העור אסור מה"ת וכבר הוכחנו דהיכא דאסור מה"ת לא אזיל דין גניזה מיניה מספרים של עיה"נ מיהו בזה שוב י"ל דין ביטול דכיון דאין אנו חוששין רק לאיסור שבו אבל דין ס"ת יש בה וכבר הוכחנו דאף בדבר שצריך שיעור שייך ביטול: מיהו אפשר לומר דיריעה הוי דבר חשוב ודמי לארג בו צפרתא בסוף תמורה מיהו אפשר דהעור בעצמו לא הוי דבר חשוב והחשיבות לא הוי רק מחמת שנכתב עליו הס"ת א"כ אפשר דמי קצת להא דכתבו הפוסקים דהיכא דאין איסורו מחמת עצמו בטל כמו גבינה שהועמדה מחלב טריפה דבעינן שיהא בה רוב חלב טריפה דאז גוף החלב נעשה ראוי להתכבד אבל אם מהחלב לבד לא היה נעשה גבינה בטל דהחלב לא הוי ראוי להתכבד וכאן העור לבד אינו ראוי להתכבד ועוד דספק דבר חשוב בטלי וגם יש לצרף לסניף בעלמא לדעת הרמב"ם ז"ל (ה' בכורות) דאליבא דר"ע דאמר אם באו לא יקרבו היינו דנאכלין בתמותן וכפי הגרסא שהי' להראב"ד והר"ן ז"ל בדבריו. ולדעתי' גם דעת הרשב"א ז"ל בב"ק (דף יב) כן שהקשה דאמאי לא מוקי הברייתא דומעלה מעל כר"ע ותירץ דלר"ע כיון דאמר אם באו לא יקרבו ודאי דחולין גמורין הן ולישנא דחולין גמורין משמע כדברי ז"ל: ולענין מה שהקשו עליהם מהא דכמה אמוראי דהוו דיירי בחו"ל וחזו בוכרא אפ"ל כיון דר"ע יליף ממעשר דממקום שאין אתה מביא מעשר אין אתה מביא בכור וא"כ כיון דחכמים גזרו על מעשר בחו"ל גזרו נמי בדין בכור ואף שחלילה להקל בדבר שחלקו עליהם כל הפוסקים מ"מ לסניף בעלמא בפרט מאחר שביארנו שהעור הזה שפיר בטל רק מחמת חשש דבר חשוב וזה הוי רק מדרבנן כמבואר בה' תערובות אין לפסול הס"ת כנלע"ד: עוד יש להביא ראי' דבדבר הצריך שיעור שייך ביטול מהא דתנן (בחלה פ"א) חלת המדומע פטור מחלה וכתב הר"ש טעמא דמילתא דאתי דימוע דרבנן ומפיק חלה מדרבנן וכתב עוד בשם הירושלמי דוקא שם שיעור חלה דהיינו ה' רבעים לבד התרומה אבל אם יש שיעור חלה לבד התרומה חייבת בחלה עיי"ש. אלמא חזינן טעמא דכיון דחלה בזמן הזה דרבנן להכי מיפקע לי' דימוע דרבנן אבל אם נימא חלה בזה"ז דאורייתא לא פטרינן לי' מחמת דימוע דרבנן ואזלינן בתר ד"ת לבטל התרומה ברוב ולחייב העיסה בחלה אע"פ שאין בה שיעור חלה מן החולין לבד ואמרינן כיון דנתבטל מצטרפת אף לשיעור וכן אם נתערב בק"א דבטל אף מדרבנן גם התרומה מצטרפת: ודע דדברי הר"ש הללו סותרין לדברי התוס' בנדה (דף מז בפלוגתא דר"י ור' יוסי וכתבו התוס' שם מעיקרא להוכיח מסוגיא זו מדקרי לי' דימוע דרבנן ש"מ דמן התורה גם תרומה בטל ברוב ולא בעי ק"א והדר כתבו דאפשר לומר דדין ק"א הוי דאורייתא ומאי דקרי לי' דימוע דרבנן היינו מה שהחולין נפטר זה הוי מדרבנן ואם נימא דאין מן החולין לבד כשיעור הא גם זה לא הוי דרבנן דכיון דתרומה לא נתבטל ובחולין ליכא שיעורא להכי פטורה ובאמת עיינתי בהירושלמי ולא מצאתי שם כדברי הר"ש ודברי הר"ש נאמרים שם על ספק דימוע ולא על ודאי דימוע מיהו ראייתינו מדברי הר"ש נכונה גם מדברי התוס' בזבחים (דף עח) שכתבו דמדאורייתא בטל ברובא נמי משמע כן וק"ל: סימן צו שאלה אם מותר להציע בגד כלאים תחת הקטן או לא ויבואר בזה דין קטן אוכל נבילות: תשובה לענין אי שרי להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות (פרק חרש) כתב דמסתבר ליה דמותר להאכילו בידים ומייתי ראיה מהא דאמרינן (בפ' תולין) דלא שרי למיהב לתינוק ישראל למיזרע בכרמא משום דאתי למיסרך ולא אמרינן דאסור משום דמאכילו איסור בידים א"ו דאיסור דרבנן מותר להאכילו בידים. אלא שהקשה מהא דאמרינן בעירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל טבול מדרבנן כמו עציץ נקוב ואם נימא דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן א"כ אמאי אין מערבין בו הא חזי לקטן כמו דמערבין לגדול ביוה"כ הואיל וחזי לקטן עיי"ש שמחלק בין איסורא דיומא לאיסורא דאיסור מאכל דלא מהני הא דחזי לקטן אלא במידי דיומא לחוד קא גרס. ולכאורה קשה על דבריו ז"ל טובא דהאיך אפשר לומר דלהכי מערבין בטבל טבול מדרבנן משום דשרי להאכיל לקטן דנהי דנימא דכל איסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים מ"מ טבל ודאי דאסור להאכיל לקטן דהא טבל אסור בהנאה של כילוי כדאמרי' בשבת (ד' כ"ו) דאין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי ואין לך בהן הנאה אלא משעת הרמה ואילך וא"כ נהי משום לתא דאיסור דקטן מותר להאכילו, מ"מ הא הגדול בעצמו קא עבר אאיסור דרבנן במה שמאכילו ונהנה הנאה של כילוי בטבל דרבנן ועבר אעשה דמשמרת כו' וא"כ מאי מקשה מטבל ולמאי הוצרך לחלק בדוחק בין איסורא דיומא לאיסורא דחפצא ועיין