עונג יום טוב רעט

משום דמתהני מאיה"נ דכיון דמללה"נ אין כאן שום הנאה אף לכתחילה דאי הוי קצת איה"נ היה הדין דאף בדיעבד לא מהני החליצה משום דעיקר הטעם דלא יצא למ"ד מצות לה"נ הוא משום דאין כאן הנאה אחרת אלא הנאת מצוה וכשנאמר דלא יצא לא יהיה כאן שום הנאה להכי אנן אמרינן דלא יצא כדי שלא יהנה וא"כ אם נימא דיש הנאה בחליצה הול"ל חליצתה פסולה עכ"ל הרי חזינן דאף לענין לכתחילה אמרינן מללה"נ אולם הוכחת הרמב"ן ז"ל וסברתו בהא דלא יצא למ"ד לה"נ אף שלכאורה מוכרחים דבריו דאין לומר דהטעם דלי"צ לר"י משום מהב"ב דהא ר"י ל"ל מהבב"ע לענין חטאת הגזולה בגיטין (דף נ"ה): מ"מ קשה לי על עיקר סברתו דאם יש בזה איה"נ בעינן למימר דלא יצא כדי שלא יהנה מהא דתניא (בפ' האורג) הקורע בשבת על מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא י"ח קריעה ומוקי לה התם במת דידיה דחייב לקרוע דבמת דעלמא הוי מקלקל ופטור וא"כ נחזי אנן דהא התם אין תיקון אחר אלא תיקון המצוה כמש"כ התוס' שם ואם נימא דלא קיים מצותו אז יהיה מקלקל א"כ נימא דלי"צ ידי קריעה כדי שיפטר מחיוב מלאכה כדאמרינן הכא לפי' הרמב"ן ז"ל דלי"צ כדי שלא יהנה אח"כ מצאתי שעמד בזה הגאון מלבוב ז"ל בספרו ישועת יעקב: ולכאורה היה אפשר לומר דסברת הרמב"ן ז"ל לא אמרינן הכי אלא בשוגג אבל במכוין לעבור על האיסור כדי לקיים מצותו למה נימא אנחנו נגד מחשבתו דלי"צ כדי שלא יעבור משו"ה בר"ה דמיירי בשוגג דהא קתני מעילה אמרינן דלי"צ ובשבת לענין קריעה מיירי במזיד כדמשמע לישנא דאע"פ שמחלל א"ה [ולדעת הפוסקים דמצות קריעה הוי דאורייתא צ"ל בלא"ה דמיירי במזיד דבשוגג גמור פטור מטעם טעה בדבר מצוה כמו מוציא את הלולב ביוט"ר שחל בשבת (בסוכה (דף מ"א) ומשכחת לה אף לענין חטאת לר"י בשגגת כרת וזדון לאו ולר"ל בזדון עשה כדאיתא בשבת (דף סט)] ומשו"ה יצא ידי קריעה ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' בר"ה הא דקאר"י בשופר של שלמים לי"צ ובשופר של כומ"ז קאמר בסמוך דיצא ולפי הנ"ל ניחא דהא דשופר של כומ"ז אפשר דמיירי במזיד כדמשמע לישנא דלא יתקע דלמזיד קא מזהיר: מיהו לפ"ז לא מקשה מידי הרמב"ן ז"ל אהנך י"א שפי' דלא תחלוץ משום הנאה דאם יש הנאה אף בדיעבד חליצתה פסולה דאפשר לומר דמיירי במזיד ומשו"ה לא פסלינן החליצה ועוד צריך להבין בדעת הרמב"ן ז"ל דא"כ אמאי אר"י דשופר של עולה יצא משום דמעל ונפיק לחולין היא גופא נימא דלי"צ ולא ימעול: ע"כ נ"ל דבאמת לא פסלינן מצותו היכא דאפשר לתקן האיסור אלא אם יש גם בהמצוה איזה ריעותא כגון חשש מהבב"ע דקיי"ל בכל דוכתי דפוסל המצוה בזה אמרינן כיון דהמצוה נעשה בעבירה ואפשר לתקן העבירה לי"צ ואף דר"י ל"ל מהבב"ע מ"מ בכה"ג דאפשר לתקן שפיר אית ליה מהב"ב (עיין טורי אבן) אבל אם בהמצוה אין שום פסול מהב"ב אין אנו פוסלים אותה כדי לתקן האיסור ומשו"ה בשופר של עולה קאמר ר"י דיצא דאפשר לומר דקיום המצוה באה אחר עשיית העבירה דהיינו אחר שמעל ונפיק לחולין ובכה"ג הא לא אמרינן מהבב"ע כמו גבי לולב של אשירה ומשום הכי יצא משום דאין כאן פסול בהמצוה ורבא לי' תרווייהו בהדדי קאתי ושפיר יש פסול בהמצוה והשתא א"ש (מפ' האורג) גבי קריעה דהתם אין שום פסול במצות קריעה דלא מיקרי מהבב"ע כמש"כ שם הרשב"א בחידושיו בשם הירושלמי דזה לא מיקרי מהב"ב דדמי למוציא מצה ברה"ר לאכלו וא"כ אין לנו לפסול מצותו כדי שלא יהא כאן האיסור ושפיר קמה וגם נצבה הוכחת הרמב"ן ז"ל דבחליצה ליכא הנאה משום דאי יש כאן הנאה הו"ל למימר חליצתה פסולה: מיהו יש ליישב קצת דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דבחליצה שפיר איכא הנאה ולהכי לכתחילה לא יחלוץ ואפ"ה לא אמרינן דלא מהני החליצה כדי שלא יהנה. משום דלא אמרינן הא מילתא אלא במצות שופר ולולב שאין אלא מצוה משא"כ חליצה שיש בה הכשר שמתירה לינשא לא פסלינן החליצה כדי שלא תהנה כיון שפעולת הכשר הוא להתיר לא שייך לומר שלא תועיל החליצה כדי שלא תהנה דהאי מילתא לא אמרינן אלא במצוה שאין בה הכשר להתיר אבל במידי דיש בה הכשר להתיר אותה מזיקתה כמו גבי חליצה לא אמרינן הכי ועיין בירושלמי (פ"ק דיבמות) דקרי לחליצה קנין וכן דעת התוס' בגיטין (דף כא) דלכתחילה אסור לכתוב גט על איה"נ משום דמיתהני ובדיעבד מותר ולפ"ז ניחא נמי הא דלא פסלינן בדיעבד החליצה משום מהב"ב דאפשר דבמצוה כי האי לא אמרינן מהב"ב שאינו אלא מכשיר כמו דלא פסלינן בשוחט בסכין של איה"נ בדיעבד וכה"ג חילקו התוס' בנדה (דף סו) ד"ה לענין הא דגבי בילה בעינן ראוי לבילה לכתחילה וגם ביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים כלל ותי' שם דבילה הוי מצוה להכי צריך לעשותה מן המובחר משא"כ טבילה דאינה אלא הכשר ומימרא דרבא בהמודר הנאה מן המעיין טובל בו נמי לא איצטריך אלא לענין לכתחילה אבל לענין דיעבד אפילו אם נימא דמצות ליהנות ניתנו נמי עלתה לו טבילה דטבילה הוי מכשיר ולפ"ז אפשר דגם להי"מ סבירא ליה דבהנאת מצוה מותרת אף לכתחילה ורק בחליצה פסלי משום דסברי דלא אמרינן בזה מללה"נ וא"כ מותר ללמוד לכתחילה מספר של איה"נ: מיהו יש לעיין נהי דאין כאן פסול בגוף הס"ת מ"מ כיון דהעור מן הנקברים וצריך גניזה איסור שבו להיכן אזיל ואף עתה שנתפס בקדושת ס"ת לא אזיל מיני' האיסור וראי' לזה מהא דתנן בסנהדרין (דף קיא) גבי עיר הנידחת כתבי הקודש ומע"ש יגנוזו ומפרש שם דבדין דבעי שריפה ומשום כבודן דכתבי הקודש בעי גניזה וטעמא משום דשללה מיקרי והלא הדברים ק"ו דהתם בא האיסור אח"כ על הס"ת ובעי גניזה מכש"כ כאן שהיה העור טעון קבורה קודם שנכתב עליו הס"ת דבעי גניזה מיהו גבי עיה"נ הגניזה דאורייתא אבל בכל איה"נ דבעי קבורה מסופק אני אי זה הוי מה"ת או מדרבנן כדי שלא יהנה מהם ובפהמ"ש להרמב"ם ז"ל ראיתי שכתב וקבלה בידינו שצריך קבורה ולשון זה משמע דהוי דאורייתא: וצ"ע קצת בהא דבעי בסנהדרין (דף מו) בקבורה אי משום בזיוני או משום כפרה ונ"מ לאומר אל תקברוני דכיון דמת אסור בהנאה צריך קבורה ככל איה"נ ועיין בשילהי תמורה דאפשר מת אסור משום שהוא מהנקברים ואי נימא דקבורה דאיה"נ הוי דרבנן אפשר לומר דלא גזרו במת דבלא"ה לא יהנה ממנו משום שמטמא וכדאמרינן בחולין (דף קכ"ב) דלהכי עור האדם טמא שלא יעשה מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא דכיון דמטמא שוב לא יהנה ממנו ויש לדחות: ולדעת התוס' בקידושין (דף נו) היה אפשר לומר דעור שחוטי חוץ הוי דרבנן שהקשו שם על רש"י ז"ל שפי' דשלי בשלך אסור משום שאין להם מי שיתירן דהא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה לכן פירשו הם ז"ל דשלי בשלך אין בהם תורת קרבן כלל עיי"ש וכבר עמדתי בזה דמשמע דבקדשים שנשחטו בחוץ לא הוי בהם שום איסור דאורייתא ובב"ק (דף עו) אמרינן דקדשים בחוץ הוי שחיטה שא"ר ועיין שם (דף עא) דבאיסור דרבנן לא אמרינן דהוי ששא"ר דפריך גבי מעשה שבת למ"ד דרבנן אמאי פטור מד' וה' וראיתי להגאון בס' המקנה דהדר ילפינן ש"ח מחושב"ע לאיסור אכילה והנאה והגאון מהר"י עמדין כתב בספר מגדל עוז שלו דהאיסור הוא משום ל"ת כל תועבה וא"כ כ"ז שייך בבשר אבל בעור לא שייך איסור זה דפסול הבא מחמת השחיטה לא שייך בעור