עונג יום טוב רעח

הא כתב שם רש"י ז"ל ותוס' דתרווייהו סברי רואין אותן כאלו הן עצים וא"כ לא איכפת לן בהעלאתו של דם הפסול רק חיישינן שלא יתבטל הכשר (ובדף ע"ט) בצלוחית של מי חטאת שנפלה לתוכה מים כ"ש שכתבו התוס' דמדאורייתא בטל המים ורבנן הוא דגזרו משום חומרא דמי חטאת התם נמי לאו מחוסר מעשה הוי רק דרחמנא פסלה לשאר מימות. ואף דבעינן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי הא זהו מעלה דרבנן כדאיתא בפסחים (דף ל"ה) ובמס' פרה (פ"ט משנה ז') שם באפר מקלה שנתערב באפר פרה דפליגי נמי ר"א ורבנן דרבנן סברי דהולכין אחר הרוב לטמא ולא לטהר ור"א סובר מקדשין בהן אפשר לומר דהתם מה"ת נמי לא בטלה משום דלמא מזה באפר מקלה וע"י ביטול לא נחשבהו כאפר פרה בכל קדושתו ולא מהני ביטול להחשיב כולו כאפר פרה והא דאר"א דמקדשין מיירי נמי כדמוקי לה אמוראי בזבחים שם כגון שנתערב א' בא' או משום דיש בילה והזאה א"צ שיעור: מיהו בזה שפסלנו מטעם עיבוד אפשר לסמוך אר"מ גאון הביאו הש"ך (בסי' רע"א) דבשעת הדחק יש להכשיר ס"ת אף על עורות שאינן עבודין לשמן ואם נבא לפסול הכתיבה מטעם מהב"ב כבר כתבו התוס' (בפ"ג דסוכה) דבלולב של אשירה לא שייך מהב"ב דלא שייך מהב"ב אלא אם בשעת עשיית המצוה עושה העבירה כמו לולב הגזול אבל אם עושה מצוה בדבר שהוא עבירה לית לן בה ועיין בשא"ר שהבין בדעת הרמב"ם ז"ל שגם בכה"ג אמרינן מהב"ב ולמד כן ממש"כ (בפי"א מה' איסורי מזבח) דאין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכה"כ משום מהבב"ע דע"כ אף דבשעה שמביא הקרבן לא נהנה מידי משום דמללה"נ אבל באמת המל"מ כתב שם דדעת הרמב"ם דבקרבן אמרינן שפיר מצות ליהנות ניתנו וא"כ הוי שפיר מהב"ב דבשעה שעושה המצוה הוא נהנה ועביד עבירה וכן משמע קצת במעילה (דף י"ט) דאם לקח במעות הקדש קיני זבין ויולדות חטאות ואשמות מעל לכשיקרבו והרי חזינן דעל שעת הוצאה לא מעל משום דהוציאו לצורך קרבן ועל שעת הקרבה מעל ש"מ דזה הוי הנאה והא דאיצטריך התם קרא לרבוי משום דאי לאו קרא הו"א דלא חייבה תורה מעילה אלא אם הוציאו לצורך עצמו אבל בקרבן דלהכי קיימי לא מעל להכי צריך קרא וגם אין לפסול מטעם דהקלף איה"נ ולא נתפס בהגליונין קדושת ס"ת כלל חדא דהא מסיק בשבת (דף קי"ו) דגליונין אין בהם משום קדושה ואין מצילין אותן מפני הדליקה ומשמע שם דאפי' מקום כתב לא קדיש כלל ועוד קדושת כתב גליונין יש לדמות קצת לקדושת כלי שרת דמהני אף באיה"נ ואם באנו לחוש מטעם דהקורא בה מתהני ממנה כבר ידוע דקיי"ל מללה"נ ובמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו: אולם ביור"ד (סימן רכ"א) כתב המחבר דהאוסר ספרו על חבירו דאסור ללמוד מתוכו והקשה המהר"מ דמ"ש משופר ולולב ותי' דשופר אינו מתקלקל להכי אין רגילין ליטול שכר משו"ה לא הוי הנאה משא"כ ספר דרגילין להשכירו משום דמתקלקל להכי אסור ללמוד בתוכו וא"כ לדבריהם אסור ללמוד גם מספר שנכתב על איה"נ וכן תנן בנדרים (דף מ"ח) בנדרו הנאה זה מזה דאסור בדבר של אותה העיר: ולכאורה יש להביא ראיה לדבריהם מהא דתנן בנדרים (דף ל"ה) במודר הנאה מחבירו דמלמדו משנה הלכות ואגדות אבל לא מקרא ומפרש בגמ' משום דנוטלין שכר על המקרא משו"ה אסור ובמשנה אמרינן מללה"נ דאסור ליטול שכר אלמא היכי דמצי למשקל שכר לא אמרינן מללה"נ וה"נ בהך ספר הואיל ויכול להשכירו ל"א מצללה"נ מיהו נלענ"ד דל"ד כלל והוא ע"פ מה שכתב התוס' ב"ק (ק"ט) שהקשו על ר"ת ז"ל דסובר דאסור לפרוע חוב במודר הנאה לבד מזונות אשתו] מהא דתנן שם ואם אין לו לוה ובאין ונפרעין ע"ש מה שתירצו ונ"ל בכוונתם דהא דר"ת אוסר פריעת חוב אין האיסור משום שנהנה מגוף הנכסים דהנכסים באין ליד המלוה ואיזו הנאה מגיע לו מהם רק דנהנה מהמדיר עצמו דבשעה שפורע לו עושה לו טובה ומסלק שיעבודו מעל המודר ובמודר הנאה דאסור אף הנאת גופו כמו לישון עמו במטה ולרחוץ עמו באמבטי (בדף מ"א) משו"ה אסור לפרוע חובו דאז נהנה מהמדיר משא"כ במשנה דב"ק שאביו המדיר מת ונסתלק מן העולם ולא איכפת לן מה שנהנה ממנו רק שלא יהנה מהנכסים ומה שהב"ח באין ונפרעין בזה אינו נהנה מעצם הנכסים. וחילוק זה מוכח בנדרים בכמה דוכתי בין מודר הנאה מחבירו למודר הנאה מנכסיו (ובמודר הנאה מחבירו ממילא אסור ליהנות מנכסיו: ומעתה שוב אין ראיה מהא דאין מלמדו מקרא לאסור ללמוד מס"ת של איה"נ דשם מיירי שהדיר הנאה מחבירו דהא איצטריך לאשמעינן דמקריב עליו קרבנותיו דזה לא הוי רק הנאת גופו משו"ה אסור ללמוד בחנם דבר שרגילין ליטול שכר דבשעת הלימוד מהנהו הוא בעצמו משא"כ ללמוד מספר של איה"נ כיון דמללה"נ אמרינן שפיר דמהספר לא נהנה מידי ואף שא"צ לשכור לספר זה לא הוי אלא גרמת הנאה ושרי וכן במשנה דאסורים בדבר של אותה העיר מיירי נמי בנדרו על עצמן כל הנאת גופם ונכסיהם כדאמר הריני עליך חרם ומשו"ה אסור דנהנה מן המדיר: ולענין מש"כ המחבר באוסר ספרו על חבירו דאסור ללמוד ממנו ושם משמע דלא אסר אלא הנאת ספרו לבד ואפ"ה אסור הרי משמע דמיקרי נהנה מגוף הספר י"ל ע"פ מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו) וכ"כ התוס' בר"ה (דף כ"ז) דאף דאמרינן מללה"נ אבל אם אסר עליו בפירוש הנאת המצוה כגון דאמר קונם תקיעת שופר עלי בזה אסור לתקוע. וא"כ אפשר לומר דהמחבר והתשובת מיימוני מיירי שאסר על חבירו ללמוד מספרו דאז לא מהני הא דמללה"נ ועוד אפשר דאפילו אמר בסתם קונם ספרי עליך מיתסר נמי בלימוד משום דספר לא חזי למידי אחרינא וליתן ולמכור אסור בספר ומסתמא היתה כוונתו על הלימוד משא"כ שופר דחזי לגמוע בו מים כדאיתא בסו"פ במה מדליקין וכן לולב אמרינן דלא היתה כוונתו על הנאת המצוה ודמי להא דאמר בנדרים (דף נ"ג) באוסר עליו דבר שדרכו לאכול מותר ביוצא ממנו ודבר שאין דרכו לאכלו ודרך היוצא ממנו לאכלו מותר בו ואסור ביוצא ממנו: וחילוק זה שכתבנו מוכרח ג"כ במ"ש התוס' בחולין (דף ק"מ) דמותר ליקח קרבנות מבהמות עיר הנדחת משום דמללה"נ ובמודר הנאה ודאי דאסור להמדיר להקריב עליו קרבנות משלו ומתניתן לא שרי אלא אם המדיר כהן מותר להקריב עליו והיינו דוקא בשל המודר ובשוקל לו את שקלו כתב הר"ן ז"ל דמיירי שכבר שקל המודר לעצמו ונאבד הא לאו הכי אסור [והא דשרינן לתרום משל המדיר על כרי של בעל המודר התם היינו טעמא משום דחטה א' פוטרת כל הכרי ולא מהנהו מידי] דבמודר הנאה אסור משום דנהנה מהמדיר משא"כ בבהמה של עיה"נ דמותר משום דמבהמה בעצמה לא נהנה מידי דמללה"נ וכיון דאמרינן בזה מללה"נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס' (בפ"ג דסוכה) משום דמאיס למצוה מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהל' שופר) וצ"ע למה ומצאתי בהגהות מל"מ שהביא בשם מהר"מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה"נ ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה: וכן ראיתי ברשב"א ז"ל בחי' ליבמות שהוכיח בשם הרמב"ן ז"ל דהא דגבי מנעל של כומ"ז לא תחלוץ אין הטעם