עונג יום טוב רעז

קודם העיבוד ולא היה העיבוד מועיל וא"ל דאף דלא היה העיבוד מועיל מ"מ אח"כ נידון דין ביטול לעור שלא נתעבד לשמה בין רוב עורות שנתעבדו לשמן דז"א דכל כה"ג לא מהני ביטול דכיון שס"ת שחסרה יריעה אין קורין בה כדאיתא בגיטין (דף ס') ע"ש דגרע טפי מחומשין וא"כ אנו צריכין גם להיריעה הפסולה להשלים הס"ת ע"כ אין אנו יכולין לבטלה דאיך נימא דבטל ומצטרף להשלים: ובזה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ל') על הא דדריש בפסחים דא"י במצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ תיפוק ליה דהוי מהבב"ע ועיין בר"ן שכתב באמת הטעם משום מהבב"ע וכן הרמב"ם ז"ל פסק דא"י במצה של טבל וע"כ משום מהבב"ע דהא אנן קיי"ל איסור חע"א בכולל וא"כ הוי שפיר איסורו משום בת"ח: ולדברינו הנ"ל א"ש דנ"מ אם אכל זית מצה ורוב הזית הי' מחולין מתוקנים ומיעוטו מטבל. ועתה לטעמא דמהב"ב ודאי דיצא דכיון דנתבטל אין כאן עבירה כלל משא"כ לטעמא דבת"ח כיון דרחמנא פסליה לטבל לצאת בה ידי חובת מצה אף שנתבטל הטבל מ"מ אינו מצטרף להשלים הזית דדמי לאורז שאינו יוצא בה משום שאינו ממין שבא לידי חימוץ וה"נ טבל אינו משום בל תאכל חמץ וא"ל דמידי הוא טעמא אלא משום שאין איסורו משום בת"ח ובחצי זית הוי שפיר אסור משום בת"ח ועיין תוספת חולין (דף ק"ב) ד"ה שאין דאיסור מלקות חל על חצי שיעור ואילו הוי האי זית שאכל חמץ הי' חל איסור חמץ על איסור טבל דבאיסור חמץ יש בו שיעור מלקות ובאיסור טבל אין בו שיעור מלקות דז"א דהא מ"מ האי משהו דטבל לא מצטרף לשיעור זית מצה דהוא בעצמו אין בו משום בת"ח ודמי לאורז ועוד דהא רב ששת מוקים לה להך ברייתא כר' שמעון ואיהו סובר כל שהו למכות ולדידיה ודאי דלא חייל איסורא דחמץ על איסורא דטבל אף בחצי שיעור דגם בח"ש יש מלקות [ועיין שם בתוס' דעיקר דחייל על ח"ש הוא משום מלקות וא"כ ודאי דאינו יוצא ולרבינא דמוקים לה אף כרבנן ומטעמא דבעינן שלא יהא איסורו אלא משום בת"ח ודאי דאינו יוצא בכה"ג דהא החצי זית טבל אף שאין בו מלקות מ"מ איסור טבל יש בו משא"כ לטעמא דמהב"ב ודאי דיצא בכה"ג ולהכי הוצרך ללמוד מהאי קרא ועיין בנדרים (דף נ"ט) גבי בצלים שתקנם וזרעם מתעשרת לפי כולה והיינו משום דחלק בצל המתוקן בטל בגידולין משום דגידולין מבטלין העיקר וקאמר שם ר"ח מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי היתר שבהם להיכן הלך ופירש הר"ן ז"ל וז"ל נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון דרבו גידולין על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם איסור כלל הלכך אעפ"י שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזיל לי' לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבה להיכן הלך עכ"ל הרי דסובר ר"ח דלא שייך ביטול אלא לבטולי איסור אבל לא להחשב כמתבטל בדבר שתלוי בחשבון ואף דפסקינן התם כר' יוחנן דמתעשרת לפי כולה התם איכא למימר דלחומרא אמרינן דבטל אף למחשב כולה טבל אבל לקולא לא אמרינן ביטול כה"ג ועוד מחלק התם הש"ס דדוקא היכא דטרח לבטולי אמרינן דהלך ההיתר שבו אבל היכי דלא טרח לבטולי אמרינן היתר להיכן הלך והכא הא לא טרח לבטולי שמאליו נתערבו העורות: מיהו מצאתי ביטול אף בדבר הצריך שיעור בב"ב (דף ס"ו) תוס' ד"ה מכלל שכתבו הרשב"ם ז"ל ור"ת דהא דאמרינן שאיבה דרבנן לא דעיקר שאיבה הוי דרבנן אלא דמה"ת מים שאובין בטלי ברובא רק דרבנן פסלו בג' לוגין והתם הא מיירי בדליכא שיעור מקוה לבד השאובין דבדאיכא שיעור מקוה כל מימות שבעולם אינן פוסלין את המקוה כמש"כ שם התוס' בשם ר"ת אע"כ דהשיעור הוי עם השאובין ואפ"ה מדאורייתא בטל ברוב אלמא דבטלי ומצטרפי להשלים שיעורא דמקוה והא דאיתא באו"ח (סימן תנ"ג) בעשה עיסה מן הדגן ומן האורז דמבואר שם בביאורי הגר"א ז"ל דצריך שיעור מדגן לבד האורז אלמא דאף שהאורז נתבטל אינו מצטרף להשלים השיעור ואפילו מאן דסובר דאף האורז מצטרף היינו משום גרירה ע"ש צריך לחלק דדבר שאינו ממין שיוצאין בו כלל אינו מצטרף כלל להשלים אף לאחר ביטול דדמי לעפר ועצים אבל דבר שהוא מינו רק דרחמנא פסליה כמו מים שאובין ומצה של טבל כיון שנתבטל שפיר מצטרף: ובזה יש ליישב מה שראיתי בדברי הגאון משכנות יעקב (חלק יור"ד) שהרבה להוכיח דבדברים פסולים כמו רובע ונרבע וטריפה לא אמרינן רואין אותן כאילו הן עצים מהא דדרשינן בפסחים (דף מ"ח) מן המאתים ממותר ב' מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ואי נימא דכל הפסולין אמרינן רואין אותן כאילו הן עצים א"כ למה לן לבטולי הערלה לימא רואין את הערלה כאילו היא עצים. אלא ודאי דבערלה לא אמרינן רואין עד כאן דבריו ובאמת רש"י ז"ל פי' להדיא בזבחים (דף ע"ח) דדם פסולין היינו רובע ונרבע ולדברינו הנ"ל בטלה הוכחתו דמיירי בדליכא שיעור ניסוך שהצריכה התורה לקרבן לבד הערלה ובלאו הביטול היה חסר השיעור ופסול אף דלא איכפת לן בהעלאת הערלה למזבח אבל השתא דנתבטל הערלה אף הערלה מצטרפת ויש כאן שיעור שלם דדבר שהוא ממין היוצאים בו מצטרף להשלים אחר שנתבטל מיהו נ"ל דכ"ז דוקא בדבר שפסולו בגופו ולא מחמת שמחוסר מעשה דבזה לא אמרינן ביטול ואם נתערב עור שלא נתעבד לשם ס"ת בעורות עבודין לשמן לא אמרינן דבטל העור שלא נתעבד דאטו משום דנתבטל ישיג המעלות שיש בהמבטל בקום עשה ודי לנו בדין ביטול במה שהפסול הולך מהמתבטל והגע עצמך מי שכתב ב' גיטין לגרש את אשתו באיזה שירצה [דכשר למ"ד יש ברירה] ונתערב באלו הב' גיטין גט א' שלא נכתב לשמה אטו נימא דרשאי לגרשה בא' מהג' גיטין משום דגט הפסול נתבטל בגיטין הכשרין אתמהה. א"ו דכל כה"ג דצריך מעשה כתיבה לשמה לא דיינינן בזה ביטול ובזבחים (בר"פ כל הזבחים) בנתערב מחטאות המתות בזבחים כשרי' דמדאורייתא הוי בטל אי לאו משום קביעותא אע"ג דבפסולין לא מהני מעשה המכשיר למזבח כמו שחיטה וזריקה התם כיון דנתבטל קודם השחיטה ממילא מהני ביה שחיטה וזריקה ובדם שנתערב בדם פסולין דפליגי ר"א ורבנן אי גוזרין גזירה במקדש משמע דמדאורייתא כשר לכ"ע ויעלו גם הפסולין למזבח אע"ג דהפסולין לא הוי בהו הכשר קרבן.