עונג יום טוב רעו

אבל קדושת פה נראה דלא מהני באיסורי הנאה דלאו דידיה נינהו ועוד אפשר לומר דהא דקדוש ליפסל קאי באמת אמדומע אבל ערלה וכה"כ לא קדוש כלל ואף שלפי' התוס' הך מדומע דקאמר היינו מדומע דערלה וכה"כ ואכתי איסורי הנאה נינהו מ"מ הא יש תערובות היתר וקדוש היתר וקמ"ל דלא נימא הואיל ואסור להביאם לא מהני בהו קדושת כלי כלל. ובתוס' משמע דלא גרסי כאן ערלה וכה"כ: אמנם מצאתי סתירה לסברא זו בדברי התוס' פסחים (דף ל"ג) שכתבו דהא דיליף רנב"י דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה מקרא דלו ולא לאורו קאי אליבא דריוסה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל לרבנן דחמץ בפסח אסור בהנאה א"צ קרא דלו דנפקא ליה מתתן או מאת הקודש עכ"ל ולדברינו הא לרבנן ל"צ שום קרא דתיפוק ליה דלא מהני הפרשתו באיסה"נ דלאו דידי' נינהו ומצאתי בגליון הש"ס שעמד הגרע"א זצ"ל ע"ז ואין לחלק ולומר דהא דאמרינן בכל דוכתי דאיה"נ לאו ברשותו קאי היינו דוקא איה"נ הנקברים הואיל ואפרן אסור ול"ל לבעלים שום זכייה בגווייהו אבל איה"נ הנשרפין דאפרן מותר לא יצא עדיין מרשות בעלים דלא כן כתב רבינו הריטב"א ז"ל בחידושיו למס' קידושין בהא דהמקדש בערלה וכה"כ כו' אינה מקודשת והקשה שם דהא יכולה ליהנות מאפרן ותי' דכיון דהשתא לא דידי' נינהו לא יהיב לה מידי ואף אם היא נהנית לאחר שנעשה אפר לאו מכחו קא זכתה וגדולה מזו כתבו הר"ן והרשב"א ז"ל בנדרים (דף פ"ה) דהאוסר פירותיו על עצמו בקונם יכולים אחרים לזכות בהם ע"כ וא"ל דשם הטעם דכיון דאסרן ע"ע גלי דעתיה דלא ניחא לי' בהם והוי הפקר דהא דעת הרשב"א ז"ל דאם שאל עליהן יכול להוציאן מיד הזוכה בהן ואי נימא דזכותו היה מחמת שהפקירן מאי מהני שאלה א"ו דכיון דנאסרו עליו יצאו מרשותו דכל איה"נ לאו ברשותו קאי: ועוד י"ל דאף התוס' שכתבו בפ' כ"ש (דף כ"ט) דהא דמקדש בערלה מיירי באמת שאין האפר שו"פ דביש שו"פ באפרן מקודשת ג"כ סברי דנשרפין לאו ברשותו קאי ואפ"ה מקודשת דבנתינתו גרם לה הנאת האפר דהדבר מוכח דאף נשרפין לאו ברשותו קאי דהא קאמר בגמרא דחמץ לאחר זמן איסורו אינו יכול לבטל משום דאינו ברשותו ש"א ופריך מהא דתניא היה יושב בבהמ"ד כו' מבטל לה בלבו כו' א' שבת וא' יו"ט ואמאי לא משני דאתיא כר"י דסובר דלאח"ז איסורו חמץ בשריפה (וכפי שיטת התוס' דף י"ב) וא"כ מותר ושפיר קאי ברשותו ויכול לבטל אף לאח"ז איסורו ואף דא"י לשורפו אינו מחויב לעשות בעור אחר כדמקשו ליה חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל וא"ל דלא מצי לאוקמי ברייתא דמבטלה בלבו ביו"ט כר"י דלר"י כיון דברשותו קאי מטעם האפר לא מהני ביטול בלב דהא דביטול מהני הוא משום דבלא"ה לאו ברשותו קאי כמש"כ הר"ן בריש פסחים. דמדברי התוס' (דף ד') ד"ה מדאורייתא משמע דביטול הוי הפקר גמור ועוד דא"כ הוי סתמא דגמרא דפסיק דלאח"ז איסורו לא מהני ביטול דלא כר"י דלר"י ברשותו קאי מטעם האפר וא"כ אמאי פסקו התוס' (דף כ"ז) כר"י א"ו דאף לר"י לאו ברשותו קאי אף שאפרו מותר וכמ"ש הריטב"א ז"ל: וליישב דברי התוס' דמשמע מדבריהם דאף לרבנן צריך קרא דמפריש תרומת חמץ אינה קדושה נ"ל דהמעיין בדבריהם יראה דעיקר כוונתם להוכיח דרנב"י אזיל אליבא דריה"ג משום דאי נימא דאזיל אליבא דרבנן לא מקשה מידי מתורם מן הטמא דמהני בדיעבד ההפרשה דתרומה טמאה מותר בהנאה משא"כ חמץ וזה הוכיחו דקאי אליבא דריה"ג דחמץ מותר בהנאה ואפ"ה אינו קדוש: ומעתה אם יאמרו דלרבנן ל"צ קרא דתיפוק לן דאינו יכול להפריש מידי דלאו דידי' עדיין נוכל לומר דרנב"י אליבא דרבנן ואיצטריך קרא דלו למאן דאית ליה אין אחע"א אפי' בכולל ולדידי' לא חייל איסור חמץ אטבל וא"כ לא נאסר עדיין בהנאה ומשו"ה היה יכול להפריש דאכתי ברשותו קאי ואיצטריך למילף מלו ולא לאורו משום דכשיפריש יאסר בהנאה דאז ילך האיסור טבל ויחול איסור חמץ ע"כ הוצרכו להוכיח דלרבנן נפקא מאת הקודש וע"כ דקרא דלו קאי אליבא דריה"ג דמותר בהנאה ואפ"ה אינו קדוש ושפיר מקשה מתורם מן הטמא דקדוש ועיין ברמב"ם דלאו דוקא לענין מלקות אמרינן אאחע"א אלא אף לענין איסור דלא נאסר כלל בהנאה שהרי הרב כתב כן בפהמ"ש בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה א' דאם בישל בשר טמא בחלב דלא נאסר בהנאה כלל דלא חייל איסור בב"ח ע"ש: אמנם קשה לי בהא דאמרו כתבו על איה"נ כשר דנהי דמסקינן דהאי ונתן דכתיב לאו נתינת שו"פ הוא אלא נתינת גט מ"מ הא לקמן (דף כ"א) פשיט דאשה ידעה לאקנויי מהא דתנן האשה כותבת גיטה ש"מ דהאשה מקנית הגט להבעל וא"כ הרי חזינן דבעינן שיהא הגט משל הבעל וא"כ בכתבו על איה"נ דלאו דידיה נינהו למה כשר ולכאורה היה אפ"ל דבאמת לא קפדינן שיהא הגט משל הבעל אלא שלא יהא משל האשה דדבר שהוא שלה מכבר לא שייך לומר ונתן בידה ולהכי פשיט שפיר מאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי דאל"ה הוי שלה ופסול וכדמספקא לן לעיל (דף כ') בה"ז גיטך וכתובתך דכיון שהוא שלה בתורת פרעון כתובה לא הוי נתינת גט אבל ראיתי להר"ן והריטב"א ז"ל בחי' שכתבו דאם הסופר קונה נייר מן השוק א"צ לזכות להבעל דהוא בעצמו זוכה לו ואם כותב על הנייר שלו צריך לזכות לו ע"י אחר מבואר מדבריהם שאנו מקפידין שיהא משל הבעל וא"כ צ"ע אמאי כשר בכתבו על איה"נ: עוד צ"ע בעירובין (דף למ"ד) דמבואר שם דאם אמר ככר זה עלי מערבין לו בה אי לאו משום גזירה שמא יאמרו מערבין בהקדשות ואמאי מערבין הא אנן קיי"ל (דף פ') דאחד עירובי תחומין או ע"ח או שתופי מבואות צריך לזכות והיינו דבעינן שיהא העירוב משל המערבין עליו. וא"כ קונמות דלאו דידיה נינהו אמאי מערבין בו כמו שהבאתי לעיל בשם הרשב"א והר"ן ז"ל: זה נראה עכ"פ לענ"ד דיחוד לא מהני באיה"נ ואין לומר דמהני העיבוד מטעם שכבר נתבטל עור הבכור בין שארי עורות ואזיל איה"נ מיניה דל"מ אם נתעבד עור הבכור בפ"ע דלא נתבטל בשעת העבוד אלא אפילו אם נתעבד עם כמה עורות ביחד מ"מ כיון דבשעת העיבוד לא נודע שיש כאן איסור כלל לא נתבטל אז דבביטול בעינן ידיעה כדאמרינן (פ"ה דתרומות) בסאה תרומה שנפלה וחזרה ונפלה סאה אחרת דבעינן ידיעה וכל זמן שלא נודע מצורפין הן (ועיין ביור"ד סימן צ"ט ובש"ך שם ס"ק כ"א) וא"כ ה"נ לא נתבטל העור