עונג יום טוב רעה

כדבריו אפ"ה העושה כהוראתו עובר אב"ת ולא אמרינן דהוי דבר שא"מ שהרי אינו להוסיף על דברי תורה ואף דהתם לפרושי דברי ר' יהודא קאתי דאיהו הוא דקאמר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ור"י הא סבר דשא"מ אסור מ"מ הא אמר התם גם לחכמים דסברי א"צ אגד יש בו כדי להוסיף היינו שעובר אב"ת עיי"ש בתוס' ולא קרי לה דשא"מ והיינו נמי כיון דהוא מוסיף בידים על מצות התורה ומקיים בו מצותו אף שלא כיון להוסיף מיקרי מתכוין להוסיף שהרי מתכוין לעשות מצות לולב בה' מינין אף שאין כוונתו להוסיף על דברי תורה וכן אמרינן בר"ה (דף כ"ח) לעבור אבל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה ולהכי במתן ד' שנתערבו במתן א' אם ינתן במתן ד' יעבור אב"ת אף שאינו מכווין להוסיף ועושה זה מחמת התערובות מ"מ עובר דמכל מקום מוסיף הוא וכמ"ש דבשאר איסורי תורה כל שעושה המעשה בידים וא"א למעשיו להתחלק ולהבדל מן האיסור לא מיקרי דבר שאין מתכווין כ"ז נלע"ד: סימן צה שאלה עובדא הוי שכתבו ס"ת ואחרי שנגמרה בשלימותה נודע שעור א' מהעורות היה עור בכור תם ששחטוהו בשוגג מה דינו של ספר זה אם מותר לקרות בו: תשובה איתא בגיטין (דף כ') שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר וכתבו הר"ן והריטב"א ז"ל (הובא דבריהם בש"ע אה"ע סימן קכ"ד) דכשר אפי' באיסורי הנאה העומדים להתבער ומיהו לר"ש דסובר כל העומד לשרוף כשרוף דמי פסול דכמאן דליתנייהו דמיין עכ"ל (לפי הנוסחא שהגיה בדבריהם הגר"א ז"ל) וזה פשוט דאף ר"ש לא קאמר דכמאן דליתא דמי אלא בדבר הצריך שריפה אבל לא בדבר הצריך קבורה. והכי מוכח במנחות (דף ק"ב) דפריך לר' שמעון נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין הא כשרופין דמיין ומשני חיבת הקודש מכשירתן ואכתי קשה דלעיל (דף ק"א) קאמר ר"ש בברייתא דבשר בחלב מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר והא בב"ח ליכא חיבת קודש ונימא דכמאן דליתא דמי א"ו דבב"ח הואיל וא"צ שריפה אלא קבורה לא אמרינן ביה כמאן דליתא דמי וביבמות (דף ק"ג) דפריך לרבא דאמר חלצה בסנדל המוחלט פסול משום דכמכ"ש מהא דתניא בית המוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו ולא אמרינן דלא מיקרי בית משום דלנתיצה קאי ולא מחלק בין סנדל דבעי שריפה לבית דלא בעי אלא נתיצה כמו שחלקנו לר"ש בין שריפה לקבורה וי"ל דנתיצה דמי ממש לשריפה הואיל והוא מחויב לכלות הדבר משא"כ קבורה דאינו אלא הטמנה לא דמי לשריפה ומשו"ה בשופר של עבודת כוכבים דישראל דאין לה ביטול אמרינן כמכ"ש אע"ג דאינו בשריפה אלא שוחק וזורה לרוח כדאיתא בע"ז (דף מ"ד) ובנקברין לא אמרינן כמכ"ש כדמוכח בדברי התוס' בסוכה (דף ל"ה) ד"ה לפי: וכיון שביארנו דבנקברין לא אמרינן כמאן דליתנייהו דמי אם כתבו ס"ת או גט על עור בכור תם שנשחט בגבולין כשר אף לר"ש דדבר ברור הוא דעור מבכור תם שנשחט בגבולין א"צ שריפה אלא קבורה והא דאמרינן בזבחים (דף ק"ד) והלכתא העור בשריפה והבשר בקבורה עיין רש"י ז"ל דלא גרס ליה כלל משום דכיון דאנן בבכור שנשחט בגבולין קיימינן כדאמר שם דר"ע קמ"ל דאפילו בגבולין וא"כ מה ענין שריפה בכאן דאין שריפה אלא בקדשי המקדש והר"מ גרס לה ומפרש דחכמים לא קאי אדר"ע דמיירי בבע"מ בגבולין אלא מילתא אחריתא דבכור שנשמט בעזרה ונמצא טריפה העור בשריפה והבשר בקבורה וכ"כ בפירוש המשניות על משנה זו יעו"ש וכן מבואר בחיבורו (ה' בכור) שכתב בכור שנמצא טריפה אם תמים הוא העור בשריפה וזה ודאי דמיירי בשחט בעזרה דהא לא קתני אם עבר ושחט א"ו דמיירי בסתם שחיטתו שהוא בעזרה. ועוד דהא כתב כמו שביארנו בה' פסולי המוקדשין והוא בפי"ט ה"ח ושם כתב להדיא לדין זה לענין קדשים והכ"מ כתב שם במקור הדין שהוא פסק כחכמים בזבחים (דף ק"ד) אלמא דחכמים בנשחט בעזרה מיירי אבל בנשחט בגבולין פשיטא דלא בעי אלא קבורה ואף שהתוס' בזבחים (דף ע"א) ד"ה ובטריפה כתבו בקושייתם להא דדרשינן והמת יהי' לו דכתיב גבי בור למעוטי שור פסוה"מ דהא לר"ע יאותו הכהנים בעורו ותי' דבאמת הך דרשא אתי כחכמים דאמרו העור בשריפה משמע מדבריהם דעור שפסוה"מ שמתו בשריפה. וא"כ כש"כ כשנשחט בחוץ קודם שנפל בהם מום דבעי שריפה מ"מ בבכורות (דף ל"ב ע"ב) חזרו בהם ופסקו דעור בכור תם שנשחט בחוץ הוא בקבורה כדאמרינן בכל דוכתי גבי בכור יקבר וכ"כ בהדיא בב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה עיי"ש: ובאמת קושייתם מב"ק לא זכיתי להבין דהא ר"ע ה"ק דבכור בע"מ שנשחט בגבולין ונמצא טריפה אחר ההפשט העור מותר כיון שלא נודע טריפתו קודם הפשיטו דכמו דבקדשים אם לא נודע טריפותו עד אחר הפשיטו שחיטתו מתרת כן בנשחט במומו בחוץ השחיטה מתרת העור שנפשט קודם שנמצא טריפה אבל נמצא טריפה קודם ההפשט דאז אין זריקה מתרת בתם אין השחיטה מתרת בבע"מ וכ"ז מבואר ברש"י שם בהדיא וא"כ פסוה"מ שמתו ודאי דאסורין דלא עדיף מנשחט ונמצא הטריפות קודם ההפשט ושפיר מיקרי אין המת שלו וצ"ע: איברא דלענ"ד יש כאן חששא אחרת דכיון דקיי"ל ס"ת בעי עיבוד לשמה והסכימו כמעט כל הפוסקים לפסול בדיעבד בלא נתעבד לשמה ובסנהדרין (דף מ"ח) מדמינן עיבוד להזמנה ולפרש"י ז"ל רשב"ג דסובר דבעינן עיבוד לשמה הוא מטעם דסובר הזמנה מילתא היא והזמנה הוא מטעם יחוד כדמדמינן התם הזמנה ליחוד דטומאה ובב"ק (דף ס"ו) אמרינן משכבו ולא הגזול ופי' התוס' דאם גזל עור של חבירו ויחדו למשכב דאינו מקבל טומאת מדרס דלא מהני יחוד לדבר שאינו שלו ועיין ברמב"ם ז"ל (ה' כלים) ובמל"מ דלא בטומאת מדרס לחוד הדין כן אלא ה"ה בכל הטומאות וא"כ דבר ברור הוא דאם גזל עורות של חבירו ועיבדן לשם ס"ת דאסור לכתוב עליהם ס"ת היכא דלא נתכוין לגוזלן דאם נתכוין לגוזלן קנאו בשינוי מעשה ואפשר דהוי מהב"ב] דלא מהני יחוד בדבר שא"ש וא"כ עורות של איסורי הנאה דקיי"ל דלאו דידי' נינהו ולאו ברשותו קאי כדאמרינן בב"ק (דף כ"ט) ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו חמץ בפסח ובור ברה"ר (ובדף ע"א) איתא שור הנסקל לאו דמריה קא טבח וכן (דף מ"ה) שור הנסקל משנגמר דינו הקדישו אינו וכן משמע בבכורות (דף י"א) בפ"ח למ"ד דאסור בהנאה אין לו בו זכות ולא מהני יחודו ועיבודו כמו בדבר שא"ש מלבד דיש לדמותו להקדש טעות וכן יחוד טעות ודאי דאינו מועיל]: והא דאמרינן בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קדוש וקאמר בגמ' דלא קדוש להביא אבל קדוש ליפסל אלמא דמצי להקדיש איסורי הנאה. נ"ל דיש לחלק בין קדושת פה לקדושת כלי דשם מיירי שהניחו בכלי שרת ואף דכלי שרת אינן מקדשין אלא מדעת (סוכה דף נ') מ"מ האי דעת דכ"ש לא הוי מטעם יחוד רק דבעינן שיתן בכלי ע"מ שיקדשה הכלי