עונג יום טוב רעד

יפוי הקרקע או פתיחת הפתח ואפ"ה קרי ליה דשא"מ: נ"ל דבזה יש חילוק בין איסור מלאכת שבת לשארי איסורין דבמלאכת שבת כל שאין כוונתו לחשיבות המלאכה שיש במעשיו אף שעצם המעשה הוא מתכווין מ"מ מיקרי דבר שא"מ דבשבת מלאכת מחשבת בעינן להכי לא מהני מה שמכווין לעצם המעשה עד שיכוין לחשיבות מלאכה שיש במעשיו ולהכי התולש עולשין אף שמתכווין לתלוש וא"א לתלישה שיהא בלי יפוי הקרקע כל שאינו מתכווין ליפוי הקרקע שהוא חשיבות המלאכה שיש בהאי מעשה מיקרי אינו מתכווין וכן אם אינו מתכווין בבעילתו לפתח אף שעושה פתח בידים וא"א לבעילה בלי עשיית פתח מ"מ כיון שאינו מתכווין להפתח שהוא חשיבות המלאכה שיש בהאי מעשה מיקרי דבר שא"מ וכן הדס שענביו מרובין מעליו בסוכה (דף ל"ג) שאיסורו משום מתקן מנא וקריא ליה הש"ס שם דבר שא"מ כיון שאין כוונתו לתיקון משא"כ בשארי איסורים כל שעושה האיסור בידים מיקרי מתכוין אף שאין כוונתו לעבור על פנימיות הטעם שהזהירה התורה עליו כמו בקוצץ בהרתו מיקרי מתכוין אף שאין כוונתו לבטל דיני נגעים שהוא הטעם שהזהירה התורה על הקציצה הואיל וא"א להתחלק הקציצה בלי טהרת הנגע מיקרי מתכווין וכן בגוזז שער פרה אדומה מיקרי מתכווין אף שאינו מתכווין לגזיזה לצורך השער שהוא טעם שהזהירה התורה על הגזיזה מ"מ הואיל וא"א להתחלק הגזיזה מעצם האיסור לכן קרינן ליה מתכווין ממש משום דבשארי איסורים לא בעינן מלאכת מחשבת כיון שכוונתו לעצם המעשה אף שאין כוונתו לטעם האיסור מיקרי מתכווין וכה"ג חילקו התוס' לענין מלאכה שאצ"ל דפטור בשבת לר"י ובשארי איסורים חייב לכ"ע משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה]: ובזבחים (דף צ"א) דקרי הש"ס למזלף יין על גבי האישים דבר שא"מ אע"ג דאיסור כיבוי אש שע"ג המזבח משארי איסורים הוא והמזלף יין על אש הרי הוא מכבה ממש ואפ"ה קרי שם בש"ס דבר שא"מ כבר כתבו התוס' בשבת (דף ק"ג) דמיירי בטיפין דקין דאפשר שלא יכבה להכי אף אם מכבה מיקרי דבר שא"מ אבל בעושה מעשה שוודאי יעשה האיסור ואין על עשייתו שום שם מלאכה אחרת רק מלאכת האיסור לא קרינן ביה דשא"מ ופ"ר אלא מתכווין ממש ולא נקרא בשאר איסורין דשא"מ אלא מי שיש לו בהרת על כתפו ולבוש בגד שמעשה הלבישה וחיכוך הצרעת תרי מילי נינהו. שהוא מתכווין ללבישת בגד ונעשה מאיליו חיכוך הבהרת זה מיקרי אין מתכוין רק דהוה פ"ר ומילה בצרעת לענין העשה שביטל שמירת דיני הבהרת וחתיכת בשר המילה תרי מילי נינהו שהוא מתכוין לחתיכת הבשר וממילא יתבטל דיני צרעת זה מיקרי דבר שא"מ רק דהוה פ"ר אבל לענין הלאו דקציצה שעצם הקציצה הוא אזהרת התורה הו"ל מתכוין ממש ולא פ"ר: ונראה דגם הא דאמרינן בפסחים (דף כ"ו) דפליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכווין אי שרי ומייתי ראיה מר"י בן זכאי שהיה יושב ודורש בצילו של היכל והא הכא דלא אפשר וקא מכווין שרי נמי אין הכוונה שכיון ריב"ז ליהנות מצילו של היכל דזה ודאי אינו ואיך אפשר לומר על ריב"ז שיכוין ליהנות מהקדש אלא משום דבשאר איסורין מקרי מכווין אף שאין כוונתו לפנימיות האיסור רק שכיון לעשות המעשה ואין על מעשה דידי' שם אחר רק עשיית האיסור מיקרי מכווין ולהכי ריב"ז שישב בצילו של היכל ולא היה לו מקום אחר אף שלא כיוון ליהנות מצל כותל הקדש מיקרי מכווין ויליף מיניה דלא אפשר וקא מכווין שרי וכן באומנין שהיו משלשלין אותן בתיבות נמי לא היה כוונתם להנות מן הקודש ואפ"ה קרי' לי מתכוין הואיל ומתכוין לראות ועושים מעשה הראיה בידים: ובזה מיושב מה דקשה בהא דאמרינן בנדרים (דף פ"ד) האומר קונם כהנים ולוים נהנים לי באים ונוטלין בע"כ וקאמר שם בש"ס דזהו רק למ"ד טובת הנאה אינה ממון אבל למ"ד טוה"נ ממון אסורים ליטול ומוקי התם כתנאי עיי"ש ואמאי הא לר"ש דקיי"ל כוותי' דדבר שא"מ מותר לישתרי אפילו למ"ד טוה"נ ממון דהא אינו מכווין ליתנו לההנותו אלא לקיים מצות נתינה לכהן ודעת הר"ן ז"ל (בדף ל"ה) שם דהמדיר את חבירו מנכסיו עובר המדיר אם ההנהו ולא המודר והמדיר ודאי דאינו מכווין להנאת המודר אלא לקיים מצות נתינה והוי דשא"מ ואף דהוה פ"ר מ"מ הא כתב הר"ן ז"ל בפ' גיה"נ דגבי איסור הנאה שרי פ"ר עיי"ש בדבריו וא"כ ה"נ הא רשאי ליתן להם דהוי דבר שא"מ ואפילו אם נימא דאסור משום דחיישינן שמא יתן להם בכוונה לההנותם מ"מ כשהם באים ונוטלים בע"כ ודאי דשרי ולא איכפת לן במה שנהנים ממנו בטוה"נ כיון דלאו מדעתיה נתן להם ולא מתהני ממה שמהנה אותם דכמו דבנהנה מיקרי דשא"מ אפילו היכי דהוה פ"ר ה"נ היכי דהאיסור במהנה לפי דברי הר"ן ז"ל כמו הכא במדיר חבירו מנכסיו נמי מיקרי דבר שא"מ אף בפסיק רישא א"ו כמ"ש דכל כה"ג בשאר איסורים לא מיקרי דבר שא"מ ואם נותן לו בהדיא אף שאין כוונתו לההנותו רק לקיים מצות נתינה לכהן ודאי אסור למ"ד טוה"נ ממון והא דאסור אף אם באין ונוטלין בע"כ אפשר דמדרבנן אסור דגזרינן שמא יתן להם מדעתו ועובר אבל יחל: ולדעת הרמב"ם ז"ל דהמודר עובר בבל יחל ודאי דא"ש דאסורין ליטול בע"כ ולא מקרי דשא"מ דבשאר איסורין כל שעושה הדבר בידים לא מיקרי אינו מתכווין והכא נוטלים בידים ונהנים ממנו למ"ד טוה"נ ממון אבל אי הוה אמרינן דגם בשארי איסורין מיקרי כה"ג דבר שא"מ אף שעושה הדבר בידים מחמת שאין מתכווין לעצם האיסור שיש במעשיו. ה"נ הוה לן למישרי ליטול בע"כ שאין הכהנים מתכוונים ליהנות ממנו רק דידהו שקלי וממילא נהנין ממנו בטוה"נ שלו ופ"ר בהנאה שרי כמ"ש הר"ן ז"ל א"ו כמ"ש דזהו מיקרי מתכווין ממש בשאר איסורין: וגבי מוכרי כסות דסובר ר"ש דמוכרים כדרכן משום דסובר דשא"מ מותר אע"ג דהתם נמי לובש הבגד בידים ואפ"ה קרי דשא"מ התם נמי כל שאינו לובשו להתחמם ולהגן עליו מפני החמה או מפני הצינה לא מיקרי לבישה דהכי אמרינן (בפ"ק דיבמות) דאי כתב רחמנא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ה"א כל העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות ופרש"י ז"ל התם ואפי' מוכרי כסות דלא מכווין להנאת חימום והרמב"ן ז"ל שם בחי' הקשה עליו וז"ל דהא אינו מתכווין הוא פלוגתא דר"ש ורבנן ואביי ורבא נמי פליגי באפשר ולא מכוין ומייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות ובלבד שלא יתכוין בחמה מפה"ח ואוקמה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא התירא דידיה ועוד דאנן לר' יהודא קיימינן אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית בו הנאה שרי אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפה"ח ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכוין פלוגתא דר"י ור"ש עכ"ל הרי דכשאינו נהנה מן הבגד שרי לכ"ע ולהכי שני קרא לכתוב לשון לבישה ולא העלאה משום דסתם לבישה הוא להנאתו ופלוגתא דר"י ור"ש כשנהנה רק שאינו מתכוין להנות. א"כ שפיר קרי לה דשא"מ אף שלובשו בידים דמה שלובשו הוא רק העלאה בעלמא ואין זה שורש האיסור רק מה שמתחמם ממנו ולזה אינו מתכווין כלל וקרינן ליה דשא"מ דהא עצם האיסור הוא הנאת חימום והוא עושה העלאה בעלמא ואפשר להיות העלאה בלי הנאת חימום להכי מיקרי שנהנה בחימום אינו מתכווין: ולהכי נמי אמרינן בסנהדרין (דף פ"ח) גבי זקן ממרא למ"ד לולב צריך אגד שאם הוסיף ממין אחר עובר אבל תוסיף אע"ג דהאי גברא לא כיון כלל להוסיף על מצות התורה שהרי הוא סבור שהוראת הזקן הי' כדין תורה והלכה