עונג יום טוב רעג

ולענין מה שהבאנו בשם השא"ר ז"ל דדבר שאין בפנימיות איסורו מעשה אף שבא ע"י מעשה בידים חשיב לאו שאין בו מעשה והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם ז"ל דמי שלא הביא קרבן ראי' וראה פנים בעזרה בלא קרבן אינו לוקה אע"ג דעבר אלאו דלא יראה פני ריקם מ"מ אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאם לא הי' נכנס לעזרה לא הי' עובר ובאה העבירה ע"י מעשה הראי' מ"מ עיקר העבירה אין בו מעשה דהיינו שלא הביא קרבן לכאורה נ"ל דלאו ראיה היא כלל דהא קיי"ל (חגיגה ד' ט') מי שלא חג יו"ט ראשון חוגג והולך כל שבעה והיינו הבאת הקרבן אבל ראיית פנים בעזרה הוא רק ביום ראשון. א"כ לא שייך לחייבו מלקות על מה שלא הביא קרבן ולחשבו כעושה מעשה ורואה פנים בלא קרבן דהא בשעת ראיית פנים עדיין היה אפשר לו להביא קרבן. וכשעוברים עליו ימי החג ולא הביא קרבן לא קעביד כלום והוה רק שוא"ת ואינו לוקה מיהו א"א לומר כן דלפ"ז הו"ל למיפטרי' ממלקות משום התראת ספק דביום ראשון שראה פנים הוי ההתראה בספק אם יביא קרבן או לא ולית לן למיפטרי' מטעם שאין בו מעשה: ומטעם זה נראה לי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם ראה פנים ולא הביא קרבן לא מיירי במי שעברו עליו ימי החג ולא הביא אלא לפי שהר"מ ז"ל כתב (בה' חגיגה פ"א ה"ג) וז"ל בשעה שיעלה אדם לירושלים לחוג אם היה בידו קרבנות ראי' יביאם או יעלה עמו כסף לקנות בו הקרבן ואם אין בידו כסף לא יביא שוה כסף ואפילו היה בידו שוה כסף כמה זהובים אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ובלא קרבן ולמה אסרו שיעלה בידו שוה כמה כסף גזירה שמא לא ימצא למכור או ימצא המעות סיגים עכ"ל והוא מהש"ס דבכורות (דף נ"א) דקאמר התם אמתניתין דכולן נפדין בכסף ובשוה כסף תני חוץ מן השקלים ומעשר והראיון תני ר"י שלא יביא סיגים בעזרה ופרש"י ז"ל שלא יביא כסף סיגים בעזרה ומשמע ודאי דזהו מדאורייתא שכשיבוא לעזרה יהא לו שתי כסף ואם לא הי' לו שתי כסף ובא לעזרה עובר על הלאו דלא יראה פני ריקם ומדברי הרמב"ם ז"ל נמי משמע דהא דאינו רשאי להביא שוה כסף הוא רק מדרבנן גזירה שמא לא ימצא למכור אבל מה דבעינן שיהא לו במה לקנות קרבן זהו מן התורה ואם לא הי' לו אז ונכנס לעזרה לוקה אלאו דלא יראה פני ריקם ובזה מיירי הרמב"ם ז"ל מ"ש שאם נכנס לעזרה ולא הביא קרבן היינו שבשעת ראי' לא הי' לו בהמה או כסף ועבר אלאו דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה והשתא ניחא דלא הוה התראת ספק דהא השתא דרואה פנים ואין לו קרבן קעבר אלאו דלא יראה פני ריקם ולא מהני ליה מה שמקריב אח"כ והוצרך הרמב"ם ז"ל לפוטרו ממלקות מטעם לאו שאין בו מעשה: ולפ"ז קמה וגם נצבה ראיית השא"ר ז"ל דאף שיעשה העבירה ע"י מעשה מ"מ כיון דבעצם העבירה אין בה מעשה לא לקי והכא א"א לתרץ דלהכי לא מיקרי מעשה משום דבשעת הכנסתו לעזרה יש לו תשלומין דז"א דהא אם לא היה לו כסף או קרבן עובר מיד בהכנסתו ואין לזה תשלומין: מיהו נראה דיש לדחות ראיית השארז"ל מטעם אחר דיש לחלק בין מעשה שהוא חובה עליו לעשות למעשה שהוא רשות אצלו דבראיית פנים הוא מצוה עליו ליכנס בעזרה רק שהוא מוזהר להביא עמו קרבן בכניסתו והוא לא הביא בזה אמרינן דמה שלא הביא מיקרי שוא"ת דא"א לצרף הכנסתו לעבירתו ולאמר דמיקרי מעשה דהא היה מחויב ליכנס לעזרה ואין עליו אשמה אלא במה שלא הביא הקרבן וזה הוי שוא"ת אבל כשלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית ואין מצוה עליו ללבוש הבגד וכיון שהוא בלי ציצית מיקרי קום ועשה ואף שחסרון מצות ציצית הוי שוא"ת מ"מ העבירה באה ע"י מעשה לבישה והוה לי' שלא ללבוש בגד דכיון שלא היה מחויב ללבוש מצרפינן מעשה הלבישה לעבירת ביטול מצות ציצית ולהכי הוכרחו התוס' לאמר דהא דקרי הש"ס לסדין בציצית שוא"ת הוא משום דהחיוב של מצות ציצית מתחיל אחר העטיפה: ומ"מ נראה ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל לדברי השארז"ל שמנה (בה' סנהדרין) לאוין שלוקה עליהם ולא מנה עמהן מצות מעקה שכתב (בפ"ד מהלכות רוצח) מי שהי' לו בור או שאר מכשול שיש בו נזק ולא הסירו עובר בעשה ול"ת וא"כ נהי דלאו דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה מ"מ אם היה לו מעקה והסירו בידים הרי יש בו מעשה ולוקה וא"כ למה לא מנה הרמב"ם ז"ל לאו דלא תשים דמים בביתך כמו שכתב בקונה חמץ בפסח דאעפ"י דליכא מעשה בשהיית חמץ בפסח מ"מ אם קנה חמץ בפסח דעשה מעשה לוקה. ה"ה דהו"ל ליחשב לאו דמעקה היכי דמסיר המעקה בידים דלוקה עליו א"ו דאף שעשה מעשה והסיר המעקה לא מיקרי מעשה כיון שגוף העבירה אין בה מעשה דהיינו שלא הי' לו מעקה ולא דמי לקונה חמץ בפסח דמצטרף מעשה הקני' לשהיית החמץ דהתם שהיית החמץ והחזקתו ברשותו הוא עבירת קום עשה רק שהוא נעשה מאיליו ולא חלו בה ידים להכי אם נעשה ע"י קני' שהוא בפועל ידיו מיקרי מעשה ללקות עליו משא"כ הסרת מעקה שעיקר העבירה הוא בשוא"ת דהיינו שלא היה לו מעקה וחסר עשיית מעקה להכי אפילו אם הסירו בידים נמי לא מיקרי מעשה. וא"כ ה"ה לבישת בגד ד"כ בלי ציצית כיון שעיקר העבירה הוא שחיסר מ"ע דציצית אף שבאה ע"י פועל כפיו היינו מעשה הלבישה נמי לא מיקרי מעשה: ולפ"ז ודאי דמוכח מדברי הר"מ ז"ל שכ' דהקוצץ בהרתו לוקה שאזהרת התורה עצם הקציצה והוא עיקר האיסור ולא שהיתה עיקר כוונת התורה על שמירת דיני הצרעת ומעשה הקציצה הוא רק גרמא בעלמא לזה דא"כ לא הוי לקי ע"ז דביטול דיני שמירת הצרעת אין בו מעשה ומדלקי על הקציצה ודאי דהוא עיקר האיסור וכיון שבארנו דעצם הקציצה הוא העבירה ולקי עלה א"כ הקוצץ מחמת שצריך למול מיקרי מתכוין ממש לענין ל"ת כקושיית הרשב"א ז"ל: וכ"כ התוס' בבכורות (דף כ"ה) גבי הא דפריך הש"ס וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שא"מ אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בה"מ אומר גוזז במספרים ואינו חושש והקשו התוס' שם ד"ה גוזז וז"ל ובקונטרס פי' דדייק מהא דשרי משום דאין מתכווין לשם גזיזה אלא לתיקון וקשה דאין זה כשאר לשון אין מתכווין בעלמא כיון דמתכווין וגוזז במספרים [והוצרכו לפרש מטעם זה פירש אחר בברייתא שם דעל השערות שחורות ליכא איסור גיזה רק על שערות האדומות מקרי ליה אין מתכווין דעם שגוזז השחורות יכול להיות שיגזוז עמהן בלי מתכוין גם האדומות שיש בהן איסור גיזה] עכ"ל הרי דזה לא מיקרי דשא"מ כיון שגוזז בידים אף שמכוין רק ללקוט השערות שעיקרן משחיר וכן נמי גבי בהרת שקוצץ לשם מילה מיקרי מתכווין ממש: ואף דגבי איסור שבת מצינו דמיקרי דבר שא"מ אף בעושה המלאכה בידים ממש וקרי ליה הש"ס פסיק רישי' אבל מתכוין ממש לא מיקרי אף שמידיו ממש נעשה המלאכה כמו בתולש עולשין ומזרד זרדין בשבת (דף ק"ג) דבעינן שיעור כגרוגרות דבמיפה את הקרקע שיעורו בכ"ש ופריך התם אטו כולהו לאו ליפות הקרקע הוא ומוקי לה כגון דלא קא מכווין ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ע"כ הרי דקרי ליה דשא"מ אף דבידים תולש העולשין ומיפה הקרקע וכן (בפ"ק דכתובות) גבי מהו לבעול בתחילה בשבת וקאמר התם דאי לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי שרי לר"ש דהוי דשא"מ אלמא דקרי לי' דשא"מ אע"ג דבידים עביד פתח ולא דמי לגרירת כסא וספסל דשם איכא במעשיו פעולה אחרת דהיינו גרירת ספסל וגומא ממילא נעשה. משא"כ בתולש עולשין או בבעילה בתחילה בשבת דעביד בידים ממש