עונג יום טוב רעב

דעיקר האיסור אין בו מעשה מיקרי אין בו מעשה: וכ"כ השא"ר ז"ל בדיני ציצית דאם עיקר האיסור בשוא"ת אף שבא ע"י מעשה אין לוקין עליו והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (בה' חגיגה) דמי שראה פניו בעזרה ביו"ט ולא הביא קרבן אינו לוקה אעפ"י שעבר אלאו דלא יראה פני ריקם מ"מ אינו לוקה דהוי לאו שאב"מ אלמא אע"ג דהעבירה באה ע"י מעשה דאי לאו דנכנס לעזרה לא הי' עובר על הלאו אפילו הכי אינו לוקה הואיל ועצם העבירה אין בו מעשה היינו מה שלא הביא קרבן ומטעם זה קרי הש"ס שם סדין בציצית שוא"ת אף שבא ע"י לבישת הבגד ואם לא לבש הבגד לא היה כאן ביטול מצות ציצית מ"מ כיון דעיקר האיסור שוא"ת היינו שחיסר מצות ציצית מקרי שוא"ת וה"נ גבי קציצת צרעת אמאי לוקה הא עיקר האיסור הוא מה שלא שמר לקיים דיני צרעת כאשר יורו הכהנים וזה הוי שוא"ת ואינו לוקה אף שבא ע"י מעשה קציצה א"ו כמ"ש דהלאו דנגע צרעת הוא שהזהירה התורה שלא יקוץ ואע"ג דלא כתיב בהדיא לא תקוץ כמאן דכתיב דמי דהכי היא אזהרה דהשמר כמ"ש רש"י ז"ל במנחות (דף ע"ה ע"ב) דהשמר בנגע צרעת משמע לאו גמור ללקות דמשמע שלא לקוץ בהרתו וכיון דהלאו הוא שלא לקוץ בהרתו אם קיצץ מחמת מילה נמי מקרי מתכווין לקוץ כמ"ש הרשב"א ז"ל בקושייתו: וכ"ז לענין הלאו אבל לענין ביטול העשה מקרי אין מתכוין דהעשה נאמרה שיעשה ככל דיני הוראת הכהנים. וכשהוא קוצץ לשם מילה הרי אינו מכוין לבטל דיני הוראת הכהנים ומתכוין רק למול והש"ס דפריך ל"ל קרא דבשר למישרי מילה בצרעת דבר שא"מ הוא ומותר לר"ש כוונת הש"ס הוא רק על העשה דמיקרי דשא"מ דכיון דהל"ת נדחית בלאו הכי כדקיי"ל בכל התורה כולה דל"ת נדחית מפני עשה ונשאר רק העשה בעינן למישרי למול משום דהעשה מיקרי דבר שא"מ ולפ"ז כיון דקושיית הש"ס הוא מחמת דהעשה הוא דבר שא"מ והל"ת נדחית בלאו הכי ל"ל קרא וע"ז משני דמודה ר"ש בפ"ר א"כ לבתר דמייתינן ברייתא דפ"ר שרי בקציצת בהרת אף שלא במקום מצוה שוב גם לרבא דאמר דמודה ר"ש בפ"ר נמי לא בעינן קרא דבשר דפ"ר מותר גבי בהרת והלאו שהוא מתכוין ממש נדחית מפני עשה דמילה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל הטעם דשרי למול בצרעת משום עשה דוחה ל"ת דאין אנו צריכין לקרא דבשר ללמוד ממנו דבלא"ה שרי משום דפ"ר הותר בצרעת והל"ת דהוי מתכוין ממש שרי מטעם זה: אלא שלפ"ז תקשה אמאי השמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכווין דכמו דמקשינן לאביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה ומשני באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ה"נ תפול קושיא לרבא ג"כ דאף דאמר דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ הא פ"ר שרי בקציצת בהרת מקרא דלעשות וא"כ ל"ל קרא הא הלאו שהוא נקרא מתכוין נדחה מפני הל"ת [ולשיטת המל"מ ניחא מה שהשמיט הך דינא דאומר לקוץ כיון דסובר הר"מ ז"ל דקציצת בהרת אין בו עשה כלל רק ל"ת לחוד א"כ אף באומר לקוץ בהרתו מתכוין פשיטא דשרי דעשה דוחה ל"ת דאף אם אינו מתכוין לקוץ נמי הא איכא איסור קציצה דהא הוי פ"ר א"כ ה"ה אם מתכוין לקוץ בהרת בנו דכוונתו לא מוסיף שום איסור דבין כך ובין כך הוי ל"ת] אבל לדברינו דהר"מ מודה דהוי עול"ת רק דהעשה הותרה מפני דרשא דלעשות דשרינן פ"ר גבי קציצת בהרת הא לא התירה התורה אלא פ"ר כמו סיב שע"ג רגלו אבל מתכוין גמור הוי עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ואיצטריך קרא דבשר להתיר וקשה אמאי השמיט הר"מ הך דינא דמכוין לקוץ בהרתו וללמוד אותו מקרא דבשר: ונ"ל דגם זה נכון דהנה בזבחים (דף ל"ב) איתא גבי מצורע שחל שמיני שלו בערה"פ וראה קרי בו ביום דמכניס ידיו לבהונות אע"ג דביאה במקצת שמה ביאה משום דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וקאמר ר"י היכא דרובן טמאי מתים ונעשו זבין אמרינן נמי הואיל ואשתרי אשתרי ואביי אמר דלא דמי למצורע דמצורע היתרא הוא הואיל ואשתרי אשתרי אבל טומאה דחוי' היא להא אדחאי ולהא לא אדחאי ורבא אמר איפכא מסתברא מצורע אישתרי להא אישתרי ולהא לא אישתרי טומאה דחוי' מה לי חד דחי' מה לי שתי דחיות עיי"ש כל הסוגיא: ולפ"ז נראה גבי מילה בצרעת הוי פ"ר ופ"ר שרי רחמנא גבי צרעת א"כ כשאומר האב לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין דאז איכא נמי עשה בעינן למימר הואיל ואישתרי אישתרי כיון שהותר הלאו דקציצת בהרת גבי מילה מטעם עדול"ת הותר נמי העשה ואף דאמרינן ביבמות (דף ח') דדוקא היכא דראה קרי בעה"פ אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי שכבר חלה עליו היתר הכנסת ידו לבהונות אז אמרינן שמותר גם לקריו אבל אם ראה קרי בלילה קודם שהותר לצרעתו לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי מ"מ זהו דווקא אם ראה קרי קודם שחל היתר הכנסת ידיו לבהונות כגון בליל שמיני שחל איסור כניסת בע"ק למחנה לויה קודם שהותר לבהונות אבל אם באו בבת אחת שפיר אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי והכא כיון שבא יום ח' ללידתו וחל היתר הל"ת דקציצת בהרת משום מצות מילה דהוי ל"ת לחוד כשאינו מכוין הותר נמי עשה דקציצת בהרת אם נתכווין לקוצצו דאז יש בזה עשה ג"כ דהואיל ואשתרי הלאו אשתרי נמי העשה ולא דמי להא דאמרינן בכל דוכתא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דכיון דהותר הלאו הותר נמי העשה ג"כ דהתם העשה מחזק להלאו שלא ידחה גם הלאו דכיון דאיכא עשה גבי הלאו וא"א לו לדחות הל"ת אא"כ ידחה גם העשה עמו כמו באלמנה לכ"ג שנפלה ליבום וכדומה דא"א לדחות הלאו אא"כ ידחה ג"כ עשה אז אמרינן דהעשה מחזק הלאו שלא ידחה גם הלאו דהא אם ידחה הלאו בע"כ ידחה עשה עמו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אבל בזה שאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ורוצה לעבור על העשה משום מצות מילה אף אם נימא דלא דחי משום דמצות מילה אין בכחה לדחות עשה דלעשות דכתיב בנגע צרעת מ"מ הלאו דלהשמר נדחה משום דיכול למול ע"י אחר או שיהא נמלך ולא יתכוין לקוץ בהרת בנו ואז לא יהא רק ל"ת לחודא ול"ת נדחה מפני מצות מילה וכיון דהלאו צריך להדחות מפני מצות מילה אין העשה מחזק הלאו משום שיש לפנינו דרך שידחה הלאו מפני עשה דמילה ולא יעבור על העשה דהיינו שימול אחר להכי שפיר אמרינן הואיל ונדחה הלאו בע"כ נדחה נמי העשה ולא דמי לאלמנה לכה"ג שנפלה ליבום דשם העשה עושה פעולתה שגם הלאו יעמוד במקומו ולא ידחה כלל ולא שייך לאמר הואיל ונדחה הלאו נדחה גם העשה דהעשה גורם שגם הלאו לא ידחה מפני העשה שכנגדה. משא"כ במילה בצרעת שיש מקום לל"ת אף היכא דליכא עשה דהל"ת היא אף שמכוין רק למול והעשה הוא רק כשמכוין שלא ישמור בדיני בהרת והוי כשני איסורים דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי: וא"כ לרבא דסובר מה לי חד דחי' ומה לי שתי דחיות א"צ קרא דבשר למשרי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוין דהא הא דעשה דוחה ל"ת הוי רק דיחוי ואמרינן מה לי חד דחי' מה לי שתי דחיות וכיון דחל עליו חובת מילה ונדחה הצרעת דהיינו הל"ת נדחה גם העשה אם הוא אומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין דהואיל ואידחי הלאו נדחה נמי העשה כמ"ש וא"צ קרא דבשר למישרי אם אומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין והש"ס דמוקי קרא דבשר לאומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין קאי לאביי דסובר דבמידי דדחי' אמרינן להא אידחי להא לא אידחי וה"א אף דל"ת נדחה מפני העשה דמילה מ"מ העשה לא נדחה והכא לא הוי העשה דשא"מ ופ"ר דהא מתכוין להדיא לקוץ בהרת בנו להכי איצטריך קרא דבשר אבל אנן דקיי"ל כרבא לא צריך קרא דבשר: