עונג יום טוב רעא

ור"י יליף מק"ו דדוחה שבת וקאמר דאי משום עשה דוחה ל"ת ליכא למשרי משום דצרעת הוי עשה ול"ת משום דכתיב השמר בנגע הצרעת והשמר הוי ל"ת ואף דרב אשי אמר התם בטעמא דצרעת דוחה עבודה ולא אמרינן דעשה דעבודה לידחי צרעת הוא משום דכי אמרינן דעשה דוחה ל"ת ה"מ היכא דבעידנא דמיעקר ללאו קא מקיים לעשה כגון מילה בצרעת וכו' משמע דטעמא דמילה בצרעת הוא משום עשה דוחה ל"ת. מ"מ הא כתב ר"ת ז"ל שם בתוס' ד"ה האי דלסימנא בעלמא נקט מילה בצרעת אבל באמת אין זה הטעם משום עשה דוחה ל"ת אלא הטעם משום דכתיב בשר או דילפינן ק"ו משבת עיי"ש וא"כ קשה על הר"מ ז"ל שכתב דהטעם משום עשה דוחה ל"ת: והמל"מ ז"ל כתב שם דכיון דמייתי בגמרא ברייתא דלעשות א"א עושה אבל עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל כתפו שוב לא דרשינן לעשה והוי קציצת בהרת ל"ת לחוד: וקשה לי טובא דכיון דבגמרא פריך אהך ברייתא דבסיב שע"ג רגלו ל"ל קרא הא הוי דבר שאין מתכוין ודבר שא"מ מותר כר"ש ומשני דהוה פס"ר א"כ גלי קרא דאע"ג דבכל התורה פסיק רישיה אסור מ"מ בקציצת בהרת שרי וכיון דשרי בלא מתכווין אף שלא במקום מצוה פשיטא דבמקום מצות מילה שרי דגבי מילה נמי מקשי בש"ס שם ל"ל קרא לר"ש הא הוי דבר שאינו מתכווין ומותר ומשני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ למה לי' להרמב"ם ז"ל לכתוב הטעם דמילה בצרעת שרי משום עשה דוחה ל"ת ת"ל דפ"ר שרי גבי קציצת בהרת אפילו שלא במקום מצוה: ועל התנא דדריש מילה בצרעת מקרא דבשר לא קשה מידי משום דאפשר דל"ל דרשא דלעשות כלל ואסור פ"ר בקציצת בהרת כמו בכל התורה ולהכי איצטריך קרא דבשר. אבל הרמב"ם ז"ל שהביא בהלכותיו קרא דלעשות למישרי סיב שעל רגלו א"כ קשה ל"ל טעמא דעשה דוחה ל"ת גבי מילה הא בלא"ה שרי דהא הוי דבר שא"מ ושרי גבי פסיקת בהרת אף דהוי פ"ר: מיהו אפשר לומר דהרמז"ל איצטריך לטעמא דעשה דוחה ל"ת להיכי דאמר לקוץ בהרת בנו הוא מכווין דה"א דאסור משום דלא שרי רחמנא גבי סיב שעל רגלו אלא משום פ"ר לחוד אבל מתכווין ממש אסור להכי כתב הר"ם הטעם משום דעדל"ת ולהכי אפילו מתכווין ממש שרי מיהו קשה לפ"ז מאי טעמא לא ביאר הרמז"ל דשרי אפילו באומר לקוץ בהרת בנו הוא מכוון ודווקא אי ליכא אחר ועוד לפמ"ש התוס' בעירובין (דף ק') לא אמרינן עדל"ת היכי שבא ע"י פשיעה והוכיחו זה מהא דמתן א' שנתערב במתן ד' עיי"ש בדבריהם ז"ל וה"נ הרי בא ע"י פשיעה דאי לאו דהוי מכוון לקוץ בהרת בנו הוי היתר גמור משום דפסיק רישי' שרי בקציצת בהרת ורק כשמכוין עביד איסורא ואם כן אמאי עשה דוחה ל"ת דקציצת בהרת היכי שמכוין לקוץ בהרת בנו והש"ס דמוקי לה באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין יליף לה מקרא דבשר דרחמנא שרי לגמרי אפי' במכווין אבל הרמז"ל דלא מייתי קרא דבשר רק מכללא דכל התורה עשה דוחה ל"ת אם כן ודאי דמכוין לקוץ אסור דאין עשה דוחה ל"ת על ידי פשיעה: ועוד בעיקר תירוצו של המל"מ שכתב דהרמז"ל סובר דליכא עשה בקציצת בהרת לא נראה לי דכי משום דדרשינן מלעשות הך דרשא דסיב שעל רגלו נתבטל העשה דקציצה והכתוב אומר השמר בנגע הצרעת לעשות ככל אשר וגו' וזה מ"ע ומתיבת לעשות לחוד דרשינן דשרי סיב שעל רגלו אבל אין חולק ע"ז שיאמר דליכא כאן מ"ע דודאי לשון ושמרת לחוד הוי מ"ע כמו גבי תפילין דאיתא בעירובין (דף צ"ו) ובמנחות (דף ל"ו) דהמניח תפילין בלילה עובר בעשה ולא פליגי התם אלא אם מיקרי נמי לא תעשה משום דכיון דהוי השמר דעשה סובר ר"א דהוי רק עשה אבל עשה הוי לכ"ע וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בה' רוצח) דכל מכשול שיש בו סכנה מ"ע להסירו שנאמר השמר לך ושמור את נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות ביטל מ"ע ועבר בל"ת עיי"ש הרי דהשמר לחוד הוי מ"ע אע"ג דלא כתיב לשון עשיה וה"נ אע"ג דלעשות דרשינן לענין סיב שעל רגלו מ"מ מהשמר לחוד דרשינן עשה וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בה' בית הבחירה בפ' ח') דשמירת המקדש הוי עשה ול"ת דכתיב ושמרו את משמרת הקודש עיי"ש: לכן נראה לי דודאי גם הרמב"ם ז"ל סובר דקציצת בהרת הוי עשה ול"ת ומ"ש דמילה דוחה צרעת משום דעדל"ת הוא משום דבגמרא פריך ל"ל קרא הא הוי דבר שא"מ ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שא"מ אסור ורבא אמר דמודה ר"ש בפ"ר ולא ימות והקשה הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל תמיהה לי אמאי קריא ליה דבר שא"מ דהא מתכוין לקציצה אלא שאין מתכוין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דבר שא"מ אלא מלאכה שא"צ לגופה למה זה דומה למכבה גחלת של עץ בר"ה דמתכוין לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופא של כיבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים וקריא לי' מלאכה שא"צ לגופה ולא דשא"מ וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ. אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנה אלא בהוראת כהן ואנן הוא דקאמרינן דכיון שהוא כהן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו הילכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי דבר שא"מ אצל טהרה עכ"ל הרשב"א ז"ל: הנה מבוארים דברי הרשב"א ז"ל דהי' נראה לו דקציצת בהרת מחמת מילה מיתקרי מתכווין ממש רק שניחא ליה דכיון שלא נאמר לא תקוץ הוה ליה לענין טהרה דשא"מ אכן הר"מ ז"ל נראה לי דמפרש לחלק דלענין הלאו ודאי דמיקרי מתכוין ממש דאזהר קרא שלא לקוץ ואם הוא קוצץ לשם מילה הרי הוא קוצץ במתכוין ממש: וראיה לזה דהרמב"ם ז"ל סובר דהלאו דקציצת בהרת מיקרי מתכוין אם קוצץ למילה דאם נימא דגם לענין הלאו מתקרי דבר שא"מ משום שאזהרה נאמר רק לשמור דיני הצרעת ולא נאמר בפירוש שלא לקוץ א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דהקוצץ הבהרת לוקה הא קיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא מה שאינו משמר ומקיים דיני צרעת ככל אשר יורו הכהנים אין בו מעשה והוי רק שב ואל תעשה. ואף דהשוא"ת בא ע"י מעשה קציצה שהוא עושה בידים מ"מ כיון