עונג יום טוב רסח

ומוקי לה הירושלמי כמ"ד לעתותי ערב וכמסקנת הש"ס דילן ממש דמשני אימא כל הנלקט ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כמתניתין דמשך ממנו מעשר דמעות קונות במעשר כמש"כ (בפ"ח שם ה' ט') שמע"ש פדייתו הוא משיכתו א"כ בשמיטה יכול לחלל דאף שעכשיו הוא הפקר ולא זכו בה העניים משום דממון גבוה הוא מ"מ כיון שלאחר החילול יהא שלו שפיר מצי לחלל ולומר כל הנלקט דעיקר טעם הירושלמי שהקשה על אוקימתא דר' ירמיה דמוקי לה בשמיטה הוא רק משום דרשב"ג בעצמו סובר משיכה קונה כדמקשה. ועוד הוא אמר משיכתו הוא פדייתו אבל לדידן דקיי"ל בהא מילתא דל"א משיכתו הוא פדייתו כרשב"ג אתיא דצנועין אפי' כמ"ד שחרית דסובר כר' יוחנן וכרשב"ג דמיירי בשמיטה וזה ברור בעזהי"ת [והא דלא מוקי הירושלמי מתניתין כר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא דלפ"ז הוי מצי לאוקמי שפיר בשמיטה ואפי' לרשב"ג ולא היה קשה מהא דאלו ראה ככר עובר בנהר משום דלר"י יש קנין להמלקט בשמיטה במה שלוקט ונעשה שלו ויכולים הבעלים לחלל משום דזכות הוא להמלקטים צ"ל דהירושלמי סובר כמש"כ לעיל דזה לא מיקרי זכות גמור כיון שע"י החילול יקנה הפירות ואף שאפשר להתנות שיקנה המעות את הפירות בשביל המלקט כמ"ש לעיל בהגה"ה מ"מ הא זה לא מוזכר בדברי הצנועין והם אמרו סתם כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות להכי ע"כ מוכח דאתי כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא נקנה להמלקט ושפיר מצי לחלל וע"ז הקשה מאלו ראה ככר עובר בנהר דאכתי אינו יכול לחלל כיון שאחר החילול לא יהא שלו]: הנה נתיישב דברי הרמז"ל במה שפסק כצנועין בשמיטה אף דבש"ס דילן לא רצה לאוקמי דצנועין בשמיטה ולענין מה שהקשו עליו ז"ל שפסק שא"א לחלל במחובר ובש"ס דילן אמר כל המתלקט דהיינו שאמר בשחרית שכל המתלקט יהא מחולל למפרע הרי דמצי לחלל גם כשהוא מחובר נ"ל ליישב ג"כ לפי מה שכ' הר"ש הביאו הכ"מ (בפ"ט מה' מע"ש) דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום שאין שומתו ידועה והתוס' כתבו בתמורה (דף כ"ז) ד"ה לא דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל הוא בבעלים שחללו אבל אחר שאינו בעליו שחלל צריך לפדות בשוויו עי"ש וכ"כ במנחות (דף ע"א) ד"ה ומתירין עי"ש ומסתמא ה"ה בנטע רבעי דאחר שחילל בעי לפדות בשווי' דווקא לפ"ז בש"ס דילן דמשני כל המתלקט דקאי אשאר שני שבוע דבשביעית ודאי דלא מצי למימר כל המתלקט דהא השתא הוי הפקר גמור וגם כשיפדה יהא הפקר דדין שביעית לא יופקע וכ"ז שהם בשדה בעלים הוי הפקר. להכי ע"כ דמיירי בשאר שני שבוע והוי דבעלים ממש וקיי"ל הקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל להכי פודין אף במחובר לקרקע אע"ג דלכתחילה בעי שיפדה בשווי' מ"מ בדיעבד מחולל אף בשו"פ והכא בשביל תקנת עניים שרי לכתחילה אבל הרמב"ם ז"ל שכ' דינא דצנועין בשמיטה כתב שפיר שאינו יכול לומר כל המתלקט שאין פודין במחובר לקרקע דבשביעית דלא הוו צנועין בעלים של הפירות בעי שיפדה בשוי' ומחובר לקרקע אין שומתו ידוע דהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל הוא דוקא בבעלים אבל לא בכל אדם וגם הירושלמי דאמר ברם כמ"ד בשחרית דיש אדם מבקר במחובר לקרקע הוא משום דגם בתחילה נמי הוי מוקי להא דצנועין כרשב"ג בשמיטה דהוי הפקר והכי משמע לישנא דר' ירמיה דאמר ולאו כרשב"ג משמע דגם המקשן הי' סובר דאתיא כרשב"ג אלא דר' ירמיה חידש האי סברא כיון דאתיא כרשב"ג שפיר מצי למימר כל הנלקט משום דלא זכה גם המלקט משום דהוי ממון גבוה אבל גם המקשן ידע דאתיא כרשב"ג] וכ"ז שהם ביד הבעלים ודאי דהוי הפקר ובעי פדיון בשויה להכי אין במחובר: מיהו נ"ל דא"א לומר כן דהא בש"ס אמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועין ר"מ עיי"ש ולכאורה קשה דאי צנועין כר"מ א"כ אמאי אמרו כל הנלקט הא עדיף למימר כל המתלקט דבכל הנלקט איכא חשש דשמא לא יפרש דבריו לומר שיחול אחר הלקיטה כמש"כ התוס' דצ"ל שחרית כל הנלקט כדי שיאמר קודם שיאכלו המלקטים ואיכא חששא שמא לא יפרש דבריו] טפי הו"ל למימר כל המתלקט דהא ר"מ סובר בהלוקח יין יש ברירה ואין לומר דלהכי עדיף טפי כל הנלקט משום דכל המתלקט לא מהני למה שיגדל אחר האמירה, ואף דמה"ת בטל ברובא מ"מ איכא איסור דרבנן דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ועדיף טפי לאמר כל הנלקט ז"א דהא ר"מ סובר אדם מקנה דשלבל"ע ויכול לחלל אף הפירות שיגדלו אח"כ כמו שיכול לתרום דשלב"ל כדאמרינן בקידושין (דף ס"ב) דארב"י אמר פירות ערוגה זו מחובר על פירות ערוגה זו תלושה או איפכא לכשיביאו שליש ויתלשו דבריו קיימין משום דסובר כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ מ"ט דהאי תנא דלא אמר כל המתלקט וע"כ הטעם משום דלא מצי לומר כל המתלקט משום דאין פודין במחובר וא"כ הרי מוכח דאף היכא דהוי שלו לגמרי דהיינו בשאר שני שבוע כדמיירי בש"ס דילן נמי לא מצי לחלל במחובר אע"ג דבשלו אמרינן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל: ע"כ נראה לי לכאורה ליישב דברי הרמב"ם דסובר דהא דאין פודין במחובר הוא אפי' במעשר שלו אע"ג דהקדש שלו שחילל על שוה פרוטה מחולל היינו בדיעבד אבל לכתחילה בעינן שיפדה בשווי' ממש ולהכי אין פודין במחובר והא דבעי למימר כל המתלקט אע"ג דהוא מחובר לפי אותה אוקימתא באמת לא היו מתקנין הצנועין האיסור דרבנן דמדרבנן אין פודין במחובר לקרקע ורק האיסור דאורייתא היו מתקנין: כמש"כ התוס' בב"ק שם שלא היו מתקנין איסור דבר שיש לו מתירין לענין מה שגדל אח"כ אבל לר"מ דאמר כל הנלקט משום דסובר ממון גבוה הוא ויכול לחלל אף אחר הלקיטה עדיף טפי לאמר כל הנלקט כדי לתקן גם האיסור דרבנן ולפדות בתלוש להכי אר"מ כל הנלקט ולא כל המתלקט: ובזה מצאנו ראיה מוכרחת לדברי הר"מ דגם מהש"ס דילן מוכח דאין פודין במחובר דאל"ה אמאי לא אמר ר"מ כל המתלקט וכמש"כ לעיל דהא איהו סובר יש ברירה וגם מהני על הפירות שגדלו אח"כ דסובר אדם מקנה דבר שלב"ל וע"כ משום דאין פודין במחובר אמר הכי ומעיקרא דאמר כל המתלקט היה סובר דלא היו מתקנין אלא איסור דאורייתא. ומיושב בזה גם קושיית התוס' שהקשו אמאי לא חיללו כל הכרם אבל לדברינו א"ש כיון דמדרבנן אין לפדות במחובר לא רצו לעשות לכל הכרם פדיון במחובר דלהמלקטים היו רוצים לתקן כל מה שיש בידם לתקן והאיסור דרבנן שלא היו יכולים לתקן כמו פדיון במחובר לא היו מתקנין אבל לעצמן לא רצו לעבור גם על איסור דרבנן ולא רצו לפדות כל הכרם במחובר. ואין לומר שיפדו כל הכרם במחובר ואחר התלישה יפדו פעם שני לתקן גם פדיון בתלוש ז"א דכיון דכבר נפדה מדאורייתא שוב לא מהני לי' פדיון שני כלל ול"ד להא דאמר בהזהב (דף נ"ג) בנתערב באחד ומאה דהוי דבר שיל"מ ע"י פדיון אע"ג דמדאורייתא ברובא בטל ואפ"ה מהני פדיון לאפקועי איסור דרבנן דהתם מדרבנן לא בטל ולהכי מהני פדיון אבל במחובר לקרקע אפשר דבדיעבד אפי' מדרבנן מחולל ורק לכתחילה אין לחלל במחובר [ואפשר דהטעם הוא משום דגזרינן שמא יפדו קודם גמר פרי כמו סמדר ואז ודאי דלא הוי חילול כלל]. ויש ראיה דהא דאין פודין במחובר הוי רק מדרבנן גם מהש"ס דקדושין שם דבעי ר"א אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהא תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או איפכא לכשיתלשו ונתלשו מהו ופשט דדבריו קיימין ומייתי ראיה מברייתא עיי"ש ואמאי לא מייתי ממתניתין דכל המתלקט דמהני ואם נימא דמחוסר תלישה הוי כמחוסר מעשה א"כ אמאי מהני כשאומר