עונג יום טוב רסז

מדמה חילול להקדש ובהקדש אינו יכול להקדיש דבר של הפקר כדמשמע בנדרים (דף ל"ד) גבי היתה ככר של הפקר מונח בתוך ד"א עיי"ש והכי אמר בירושלמי בהדיא אלו היה ככר בנהר ואמר הרי הוא הקדש כלום אמר. וא"כ אמאי יכול לחלל ואם נימא דיש איזה חילוק בין חילול להקדש א"כ מאי משני אר"ל דמוקי מתניתין כשהקדישו בעלים ביד גנב הוא דאמר כצנועין דלמא חילול עדיף דיכול לחלל אף שאינו ברשותו ולהקדיש אינו יכול א"ו דהש"ס סובר דאין נפקותא בין הקדש לחילול א"כ אמאי יכול לחלל דבר הפקר וצ"ל הטעם דיכול לחלל קדושת דמים מטעמא שכתבו התוס' דלית לבעלים זכייה בגווייהו ויד בעלים שוה בהו ליד כל אדם להכי יכול לחלל כיון דבמה שמחללין נכנסין לרשותו מקרינן בעלים לחלל דע"י החילול נעשה שלהם להכי מצי מחללו קדושת דמים משא"כ להקדיש דבר הפקר דאחר ההקדש לא יכנוס לרשות המקדיש ועכשיו נמי לאו דילי' הוא להכי לא מצי להקדישו דדוקא גבי חילול שאחר החילול נכנס לרשותו מיחשב המחלל כבעלים ותופס חילולו בהפקר אבל הקדיש דבר הפקר שקודם ההקדש לאו דילי' הוא ואחר ההקדש נמי לית לי' זכי' בגווי' דהא הקדש הוא א"כ במה הוא נחשב כבעלים שיתפוס הקדשו ונקוט האי כללא בידך ויצא כאור נוגה צדקת דברי הירושלמי דמעיקרא אמר דאתיא דצנועין כמ"ד לעתותי ערב דהא לעתותי ערב אמר כל שלקטו העניים יהא הפקר (כדאיתא בבבלי ב"ק ס"ט) וכיון דהוא סובר לעתותי ערב גבי לקט אלמא דסובר דיכול להפקיר דבר שא"ב להכי הכא גבי נטע רבעי נמי אמרי צנועין כל הנלקט ברם כמ"ד שחרית דהוא ר"י דאמר גבי לקט שחרית אומר בעה"ב כל שיהיה נלקט היום יהא הפקר וסובר דלא מצי אמר ערבית [אע"ג דבערבית הוי עדיף טפי שלא יתפקרו עניים ללקוט הרבה ע"י שישמעו שהפקיר כמש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל] משום דסובר אין אדם מפקיר דבר שא"ב ואינו יכול להפקיר אחר לקיטה א"כ ה"נ לא מצי לחלל דבר שא"ב וכאן לא מצי אמר שחרית דהא עדיין היה מחובר וכי יש אדם מבקר במחובר לקרקע והיינו שאינו יכול לחלל דבר שהוא מחובר לקרקע וע"ז משני אמר ר' ירמיה אפי' כמ"ד בשחרית אתיא ולאו רשב"ג היא פי' אפילו מ"ד שחרית וסובר ודאי דלא מצי אמר ערבית משום דלערב לאו ברשותו הוא הכא גבי נטע רבעי מודה דמצי אמר ערבית דאתיא כרשב"ג וקאי צנועין לדידיה רק אשמיטה ובשמיטה לא הוי הפירות של בעלים וגם המלקט לא זכה בהן משום דקיי"ל כר"מ דהוי ממון גבוה והוי הפקר בעלמא להכי יכולין הצנועין לחלל ערבית אף שהוא ביד העניים. וע"ז פריך ועוד הוא אית ליה משיכתו של מע"ש הוא פדייתו היינו כיון דמוקמית לה כרשב"ג קשה הלא רשב"ג סובר משיכתו של מע"ש הוא פדייתו כדמייתי בירושלמי (פ"ד דמע"ש מ"ו) ר' יוסי מייתי לה מקרא דכתיב וקם לו דאחר נתינת הכסף אינה קונה אלא משיכה [ומטעם זה אמר שם בירושלמי על משנה דמשך הימנו פירות מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים דנותן סלע ומשתכר בסלע אתיא דלא כרשב"ג דאי לרשב"ג דאמר משיכתו הוא פדייתו א"צ ליתן כלל אלא סלע א' דעיקר חילולא הוא בשעת משיכה ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל (בפ"ח מה' מע"ש) שביאר יפה דברי הירושלמי דלרשב"ג עיקר החילול חל בשעת המשיכה וכיון שבשעת המשיכה היה שוה סלע דין שיתן סלע משא"כ לרבנן שעיקר החילול הוא בשעת נתינת הכסף וכיון שאז עומד בשתים צריך ליתן שתים]: והשתא מקשה הירושלמי כיון דמוקמית להך דצנועין כרשב"ג דמיירי בשמיטה והוי פירות הפקר א"כ אלו ראה ככר של הפקר בנהר כלום אמר ה"נ אינו יכול לחלל דבר הפקר דבשלמא לרבנן שנכנס המעשר לרשות המחלל בנתינת המעות בלא משיכה כדאמרינן גבי משך ממנו מעשר בסלע משום דסברי דעיקר חילול קדושת הפירות הוא על ידי הכסף ובמה שנתן לחבירו הכסף יצא המע"ש לחולין ה"נ במעשר של הפקר להכי יכול לחלל משום דבמה שמחלל נכנסו הפירות לרשות המחלל ולהכי מהני חילול כמש"כ לעיל אבל רשב"ג דסובר בעצמו דמשיכתו הוא פדייתו ובכסף לא נכנס הפירות לרשותו והכא שהנטע רבעי ביד המלקטים לא קנה המחלל במה שמחלל אלא הרשות והחצר יקנו לו להמלקט שהפירות ברשותו בשעת החילול א"כ לא מצי בעלים לחלל כלל כיון שאף אחר החילול לא יהא שלו וגם עכשיו הוא הפקר כמו שאינו יכול להקדיש ככר בנהר ה"נ אינו יכול לחלל וע"ז השיב ר' ירמיה עד דאת מקשית בשחרית קשייתה לעתותי ערב היינו דלפי קושייתך שהפקר אינו יכול לחלל א"כ למה את מקשה למה שאני מתרץ דצנועין כמ"ד בשחרית תקשה אף למ"ד לעתותי ערב דהא הכא לא מצי אמר לעתותי ערב דהא הוי הפקר ומעות אין קונות בנט"ר וכיון דאחר החילול נמי לא יהא שלו לא מצי לחלל ומשני למ"ד לעתותי ערב לית ליה קשייתא דהיינו שאותו מ"ד כיון שסובר שיכול לחלל דבר שא"ב א"כ אין עליו שום קושיא כלל ואין אנו צריכין לאוקמי לדידיה כלל בשמיטה ומיירי בשאר שני שבוע דאף שיש למלקטים דין גזלן אפ"ה מצי לחלל דסובר דמצי לחלל דבר שא"ב אבל למ"ד שחרית דהוא סובר דאינו יכול לאמר לעתותי ערב משום דלא מצי להפקיר ולחלל דבר שא"ב וא"א לאוקמי מתניתין בשאר שני שבוע דהא הוי גזל ואתה צריך לאוקמי בשמיטה דהוי הפקר. א"כ קשה כיון דרשב"ג סובר כסף אינו קונה במע"ש ונט"ר לא יהיה של בעלים אחר החילול ולא מצי לחלל ולדידיה קשה הא בשחרית אינו יכול לומר דהוי מחובר ובערבית בשאר שני שבוע הוי גזל ובשמיטה הוי הפקר ואינו יכול לחלל וקמו דברי הירושלמי דצנועין כמ"ד לעיתותי ערב ויכול לחלל דבר שא"ב וזהו דווקא לרשב"ג דסובר משיכה קונה במע"ש אבל לרבנן דבמה שיחלל הנט"ר יכנוס לרשותו ויהא שלו ויכול לחלל בשמיטה אחר הלקיטה לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול לחלל דבר שא"ב מ"מ כאן הוי הפקר ואחר החילול יהא שלו ומצי לחלל: והשתא אתי שפיר בעזה"י דלפי מסקנת הירושלמי לא מצינן לאוקמי מתניתין למ"ד בשחרית כיון דסובר דלא מצי לחלל דבר שא"ב ובשמיטה נמי לא מהני חילול כיון דאי נימא דצנועין כרשב"ג דקאי בשמיטה הא לרשב"ג משיכה קונה ולא מהני חילול של בעלים דאחר החילול לא יהא שלו