עונג יום טוב רסו

לא היה בידם אלא גזילת מע"ש ודמי חולין שוין הרבה יותר מדמי מע"ש והוי חוב לגבייהו במה שמתחייבין לשלם דמי חולין לבעלים ואף דזכות הוא להם במה שיצאו מאיסור אכילת מע"ש חוץ לירושלים מ"מ איכא נמי חוב ששוה יותר ולא הוי זכות גמור ואף דאחר החילול שוב מצי לתת להם במתנה דאז הוי ממון הדיוט מ"מ בשעת החילול איכא חוב להמלקטין שמא לא יתן להם אחר החילול ואנן בתר השתא אזלינן וכיון דאיכא חוב והם קנו בתורת גזילה לא מצי בעלים לחלל משא"כ בלוקח עבדים ובה"ט דתיכף אחר החילול נכנסו המעות מע"ש לרשות המוכר דתופס בהן בדמי הבה"ט שמכר ללוקח ונעשים מיד של מוכר א"כ הוי החילול זכות גמור למוכר דמפקיע ממנו איסור מע"ש ושפיר מצי לחלל וזה פשוט: וראיתי בס' קצה"ח שתי' עפ"י דברי התוס' הנ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק (בפ"ט מה' מע"ש) כצנועין שכתב שהיו מניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות ותמה הכ"מ בשם הרמב"ן ז"ל הא בגמ' אמרינן דצנועין לית להו הא דאר"י וסברי דאדם יכול להקדיש דבר שא"ב וכיון דאנן קיי"ל כר"י לא היה להרמב"ם ז"ל להביא דינא דצנועין וע"ז תירץ הקצה"ח בשם אחיו הריז"ל דהש"ס מיירי בשאר שני שבוע שאין הפירות הפקר ויש לעניים דין גזלנים וכיון דאינהו לא מצו לחלל צנועין נמי לא מצי לחלל בשליחותן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אבל הרמב"ם ז"ל שהעתיק דין הצנועין מיירי בשמיטה דזכו העניים בפירות בתורת הפקר כדין שמיטה ויכולים העניים בעצמן לחלל להכי מצו נמי הבעלים לחלל בשליחותן משום דזכות הוא להם וזהו כשיטת התוס' הנ"ל אבל לפי מה שביארנו דגבי חילול ופדיון יכול הנגזל לחלל כשהגזלן מתרצה א"כ א"א לומר כדברי התוס' דאם איתא דאמרינן דוודאי ניחא ליה להמלקט בהאי חילול וזכות הוא לו הוי מצי בעה"ב לחלל אף בשאר שני שבוע. גם מש"כ דבשמיטה זכו העניים בתורת הפקר קשיא לי טובא הא הרמז"ל פסק (בה' מע"ש ובכמה דוכתי) דמע"ש ממון גבוה הוא וכיון דאמרינן בקדושין דלמ"ד מעשר שני ממון גבוה הוא לא מצי יהיב לי' במתנה ה"נ ודאי דאין אדם יכול לזכות בהן בתורת הפקר דהא אפילו למ"ד ממון גבוה הוא אית לבעלים זכיה בגווייהו להעלותן לירושלים ואפ"ה לא מצי יהיב להו במתנה משום דמפני קדושתן אין נתפס בהם זכיית אדם ה"נ אין אדם יכול לזכות מן ההפקר אלא כדקיימא קיימא וכרם רבעי ילפינן ממע"ש בג"ש דקודש קודש והוי נמי ממון גבוה ולא מצי זכו בהו ועוד קשה על הש"ס גופא מנ"ל דפליגי צנועין אר"י דילמא מיירי בשמיטה וכשיטת הרמב"ם ז"ל: ולתרץ דברי הרמב"ם ז"ל על מכונם מכל הקושיות שהקשו עליו נעתיק לשונו (בפ"ט מה' מע"ש) וז"ל מי שהי' לו נטע רבעי בשנת השמיטה שיד הכל שוה בו צריך לציינו בקזוזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדה והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמיטה ואומר כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי א"א לפדות במחובר כמו שביארנו עכ"ל וכבר כתבנו שהרמב"ן ז"ל תמה עליו דהא אנן קיי"ל כר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כו' ולא קיימא לן כסתמא דכל הנלקט אלא כסתמא דאין הגונב אחר הגנב: גם הקשה עליו הכ"מ בהא דפסק שהרי א"א לפדות במחובר דהא בש"ס אמרינן בהדיא לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט דהיינו שאמרו הצנועין שכל מה שילקטו העניים יהא מחולל על מעות הללו מעכשיו ומשום דיש ברירה הרי בהדיא דיכול לפדות מע"ש במחובר ואף דבתוספתא איתא שאין פודין מע"ש במחובר כמש"כ הר"מ מ"מ לא הו"ל להר"מ ז"ל למישבק סתמא דתלמודא ולפסוק כהתוספתא: ולענ"ד דברי הר"מ ז"ל נכונים ותחילה ניישב במה שפסק כצנועין אע"ג דאנן פסקינן כר"י דודאי דהר"מ ז"ל לא מיירי בהך דינא דצנועין כמו דמיירי בש"ס דהש"ס מפרש להא דצנועין בשאר שני שבוע והרמב"ם מיירי בשמיטה כמ"ש הקצה"ח אבל אין הטעם כמ"ש הקצה"ח דבשמיטה זכו בהם העניים ומחללי הבעלים בתורת שליחות אלא הטעם דדוקא בשאר שני שבוע כיון דאית להו לבעלים זכייה בגווייהו להעלותן לירושלים יש להעניים דין גזלן וכמו שביארנו לעיל דאף דמע"ש ממון גבוה הוא ולא מהני בה קנין לזכות בהן לגמרי מ"מ להתחייב באונסין שפיר קני להו (כמו שהוכחנו לעיל מדין גנב שור הנסקל וטבחו) וכיון דהעניים קנו אותן כדין גזל לא מצו הבעלים לחלל בלי רשותא דידהו ויש להן לעכב החילול כמו הבעלים גופייהו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים. וכמו שהוכחנו לעיל דהא דאין הנגזל יכול לחלל הפירות שביד הגזלן הוא משום קנינו של גזלן שקונה אותן להתחייב באונסין ולא משום גרעון כח של הנגזל עיין היטב לעיל אבל בשמיטה דהפירות הוי הפקר ואין לבעלים שום זכות בהן ולא נחתו העניים בתורת גזל וגם העניים בעצמן לא קני להו במה שלקטו משום דמעשר שני ממון גבוה הוא ולא שייך בהו קנין ויש להם דין הפקר אף כשהן ביד המלקטים שפיר מצי הבעה"ב לחלל דהא כבר בארנו דחילול ופדיון לא בעי בעלים דוקא וכל אדם יכול לחלל פירות של הפקר כמו שאדם יכול לפדות בדק הבית של חבירו דכל היכא דאין רשות הבעלים מעכבין מלפדות ולחלל יכול כל אדם לפדות ולחלל וה"נ בפירות של הפקר ושפיר פסק הר"מ ז"ל הך דינא דצנועין בשמיטה משום דבשמיטה אין כאן דין גזל רק הפקר בעלמא וחילוק זה לא מלבו בדה הרמז"ל אלא הם דברי הירושלמי כמו שיבואר: ויתבאר נמי בזה הא דלא מוקי הש"ס הא דצנועין בשמיטה כי היכי דלא תקשה אר"י בגזל ולא נתייאשו כו' וז"ל הירושלמי (פ"ה דמע"ש) דאמר התם ר"י גופא אתיא דרשב"ג כמ"ד לעיתותי ערב דתניא רד"א כל מה שילקטו העניים בין העמרים הבקר הרי הוא הבקר רי"א לעיתותי ערב וחכ"א אין הבקר אנסין הבקר שאין אנו אחראין לרמאין ברם כמ"ד בשחרית לא אתיא ויש אדם מבקר במחובר לקרקע א"ר ירמיה אפילו כמ"ד בשחרית אתיא ולאו רשב"ג היא ועוד הוא אית ליה משיכתו של מע"ש הוא פדייתו א"ר יוסי והיינו וקם לו אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש כלום אמר א"ר ירמיה עד דאת מקשי ליה בשחרית קשייתה לעיתותי ערב א"ל מאן דאית ליה לעיתותי ערב לית ליה לאילין קשייתא עכ"ל הירושלמי ביאורו לפענ"ד הוא כך אחרי שנקדים לבאר במה שהוכחנו לעיל דפירות של הפקר יכול כל אדם לחלל ולפדות אשר לכאורה קשה ע"ז כיון דהש"ס