עונג יום טוב רסה

הגזלן הוה כמו בעלים אבל אי הוי אמרינן דעיקר הא דאין הנגזל יכול להקדישו הוא משום שהוקלש כחו לחוד הוא א"כ בחילול מע"ש הא ליכא למימר הכי דהא מה שהוקלש כח הנגזל לא מגרע כחו מלחלל דלענין חילול לא בעינן בעלים דהא יכולים לחלל בדק הבית של חבירו וה"נ מה איכפת לן מה שהוקלש כחו ע"י קניית הגזלן: ומ"מ אף שמזה ראיה דקנינו של גזלן מעכב את הנגזל מלהקדישו עדיין אין זה ראיה דאם הגזלן מתרצה להקדיש זה יועיל דאפשר דמ"מ אינו מועיל דכה"ג מצינו בב"ק (דף צ') דאמר שם איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ופרש"י משום דל"ד לשותפין בעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי ולזה חלק בכולו ליטול חצי אבל הכא כולן קנוין לבעל לפירות וכולן קנוין לה לגוף וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ע"ש הרי דמצינו כה"ג דאף במה דאין האיש יכול למכור הוא משום זכותה של האשה והאשה אינה יכולה למכור הוא מפני זכותו של האיש אפ"ה לא מהני מה ששניהן מתרצין וה"נ אף שהנגזל אינו יכול להקדיש מפני כחו של הגזלן והגזלן אינו יכול להקדיש מפני כחו של הנגזל אפ"ה לא מהני מה ששניהם ביחד מתרצים לזה: מיהו אף שביארנו דלא מהני מה שמתרצה הגזלן להקדישו מ"מ זה דוקא בהקדש ותרומה דבעי בעלים ממש ואינו יכול להקדיש ולתרום דבר של הפקר אבל בחילול ופדיון ודאי דמהני אם הגזלן מתרצה דהא כבר ביארנו דלענין פדייה וחילול לא בעינן בעלים ממש דגם אחר יכול לפדות ולחלל היכא דאין הבעלים מקפידין ורק היכא דהבעלים מקפידים יכולים לעכב לאיש אחר מלחלל הואיל ואית להו זכייה בגווייהו לאוכלן בירושלים אבל אי לא עיכובא דידהו יכול כל אדם לחללן א"כ כ"ז שייך היכא שהבעלים מקפידים באמת או שבא המע"ש ליד גזלן וקני להו הגזלן להתחייב באונסין וע"י קנייתו יש לו הכח לעכב החילול בלא דעתו כמו שהבעלים בעצמם יכולים לעכב וכמו שביארנו לעיל אבל אם הנגזל והגזלן שניהם רוצים לחלל את הפירות ודאי דמהני דדוקא היכא דבעינן בעלים ממש בזה שפיר אמרינן דלא מהני אף ששניהם רוצים משום דהוקלש זכות שניהם ואין להם דין בעלים וכמו דאמרינן באיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כו' אבל במידי דלא בעינן בעלים ולא איכפת לן אלא שלא יהא מהבעלים עיכובא וקפידא וכיון שהנגזל והגזלן מתרצים מי מעכב ע"י ושפיר חל החילול: ולפ"ז יש לתמוה טובא על דברי התוס' בקידושין (דף נ"ו) דאמרינן שם אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מע"ש ואם לקח יאכל כנגדן ומוקי לה כשברח המוכר והקשו התוס' היאך הוא יכול לחללן הרי אין אדם יכול לחלל דבר שא"ב כדאמרינן במרובה בשמעתא דצנועין דפריך לר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש כו' מהא דצנועין שאומרים כל הנלקט ותי' הר"מ שאני הכא שהלוקח יכול לחלל המעשר שביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכיה מטעם שליחות והוי כמו שליח וה"נ אמרינן בנדרים (דף ל"ו) דבעי התם התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו א"ד ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה וע"כ לא מיבעי ליה התם אלא משום דאמר ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועין ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שליחותייהו נמי לא מצי עבדי והשתא ניחא שכשהמעות ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדן אע"פ שאין בידו דכיון שהוא זכות למוכר יעשה לוקח שליחות ויחללנו עכ"ל ולפי מש"כ אין תירוצם עולה יפה כיון דמהני גבי חילול אם הנגזל והגזלן מתרצים א"כ כמו דאמרינן גבי לקח בהמה טמאה במע"ש יאכל כנגדן וחייל החילול משום דזכות הוא למוכר ה"נ גבי צנועין דהוי לן למימר דיכולים הבעלים לחלל דאף שהעניים יש להם דין גזלן. מ"מ כיון דניחא להו חייל החילול ולא שייך כאן כלל הא דאמרינן כל מילתא דאיהו לא מצי עבד לא מצי משוי שליח כיון דלא בעינן כלל בעלים גבי פדייה וחילול וכיון דהנגזל והגזלן מתרצים יכולים לחלל כמו גבי לקח בהמה טמאה ולענין קושייתם שהקשו בהא דגבי צנועין אמרינן לר"י דלא מצי הבעלים לחלל וגבי לקח בהן בהמה טמאה אמרינן דיאכל כנגדן כבר כתבנו לעיל ליישב קושיתם: ועוד נ"ל ליישב בפשיטות דבעיקר הדבר שכתבו התוס' בקידושין ובב"ק דזכות הוא להמלקטין שיחללו הפירות נ"ל לכאורה דז"א ואדרבה חוב הוא לו דכיון שאין הבעלים יכולים לתת במתנה להמלקטין משום דמעשר ממון גבוה הוא כר"מ דאי הוי מצי יהיב להו במתנה לא הוי אמר הש"ס דלר"י לא מצי לחלל דהא מצי יהיב להו במתנה ולחלל בשליחותן דזכות הוא להם א"ו דהש"ס סובר דאתי כר"מ ולא מצי יהיב להו במתנה (וכמו שמהדר הגמרא בקידושין (דף נ"ד) לאוקמא סתמא דמתניתין (דמס' מע"ש) כר"מ ע"ש ואף דבב"ק קאמר רבא אי לאו דאר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' הו"א מאן תנא צנועין ר"מ לאו משום דעד השתא בעינן למימר דלאו ר"מ הוא דבאמת עד השתא נמי בעינן למימר דאתיא כר"מ דאי לאו הכי הא מצי להקנות לעניים בתורת מתנה ולחלל בשליחותן משום דודאי ניחא להו א"ו דאתי' כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ועיקר מילתא דרבא אמסקנא סמיך דאמר דכיון דלר"מ בלא"ה אינו ברשותו ואוקי רחמנא ברשותיה לענין חומש מצי לחלל אף הגזל שביד העניים] וא"כ הוא בתורת גזל אצל המלקטין הוי החילול חוב לגבייהו דהא כשיתחלל יכנסו הפירות לרשות בעלים ויהא בידם גזילת חולין וקודם החילול