עונג יום טוב רסד

בחולין (דף מ"א) ד"ה רבוצה והאי קנין שייך גם בממון גבוה והרי גם באיסורי הנאה קיי"ל לדעת רוב הראשונים דלא שייך בהו קנין וזכי' ואפ"ה להתחייב באונסין שייך בהו קנין כדאמרינן בב"ק (דף ע"א) גבי גנב שור הנסקל וטבחו חייב דו"ה למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אע"ג דהא ודאי דאינו מתחייב דו"ה עד שיקנה להתחייב באונסין כדאמרינן במרובה (דף ע"ט) ראהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר חייב דו"ה ופרכינן והא לא משך אלמא דבלא משיכה ליכא דו"ה א"כ ש"מ דבאיסורי הנאה שפיר קנה להתחייב באונסין וה"נ במע"ש אף דממון גבוה הוא ולא שייך בהו זכיה למהוי שלו מ"מ להתחייב באונסין שייך בהו קנין וכיון דקני' גזלן לענין אונסין אין הנגזל יכול להקדישו: ואדרבה מסוגיא זו נראה ראיה ברורה דעיקר הטעם שאין הנגזל יכול להקדישו הוא משום דקנה הגזלן להתחייב באונסין ונכנסה קצת לרשותו ולא משום קלישת כח הנגזל דהא התוס' הקשו שם בתחילת הסוגיא דאמר שם דריש לקיש דמוקי למתניתין דגנב והקדיש כגון שהקדישו בעלים בידי גנב פליג אר"י וסובר דיכולים הבעלים להקדיש אף כשהוא ביד הגנב והוא דאמר כצנועין דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו אלמא שהיו יכולים לחלל אף שהפירות היו אצל העניים כדין גזל ה"נ הבעלים יכולים להקדיש הגניבה שביד הגנב ולא כר"מ וע"ז הקשו התוס' וא"ת והיכי מדמה הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע ריש האשה רבה (דף פ"ח) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה ונ"ל דל"ד דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאכלן בירושלים עכ"ל הרי מבואר מדבריהם דעיקר מילתא דאין אדם יכול לפדות מע"ש וכרם רבעי של חבירו לאו משום דבעי בעלים הוא אלא משום דאית לבעלים זכיה בגווייהו להעלותן לירושלים מצי מעכבו מלפדות משום דאולי ניחא להו לבעלים שיהו הפירות בקדושתן אבל אי לאו עיכובא דבעלים הוי חייל הפדיון אף דאחר מחללן משום דלא בעינן בעלים דוקא גבי פדיון: וכן מוכח בהדיא מהא דתנן (בפ"ד דמע"ש) ומייתי לה בגיטין (דף ס"ה) מערימין על מע"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש ואוכלו בלא חומש ומוקי לה בשפחה דלא אתיא ב' שערות א"כ אם נאמר דמה שאחר מחלל מע"ש של חבירו הוא מטעם שליחות הבעלים תקשה הא קטנה לאו בת שליחות היא ואף שכתבו התוס' שם דמתניתין אתיא כמ"ד הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מ"מ זה מהני רק לענין מה שהקשו דהא אין מעשה קטן כלום ולזה מהני תירוצם כיון שהגיע לעונת נדרים הקדישו הקדש ותרומתו תרומה אבל לענין שליחות ודאי דלא מהני הגיע לעונת נדרים ובעינן גדול ממש וא"כ איך מהני חילול של שפחה עברית א"ו הפודה מע"ש של חבירו לאו משום שליחות הוא אלא משום דלא בעינן בעלים כלל כיון דאין הבעלים מקפידין יכול כל אדם לפדות [ובלא"ה מוכח בפשיטות דהפודה מע"ש ש"ח אין זה מטעם שליחות דהא הבעלים צריכים להוסיף חומש ואחר א"צ להוסיף חומש א"כ ע"כ לאו בשליחותייהו דבעלים קא עבדי ודוחק לומר דהכי גלי קרא שאף שהוא בשליחות הבעלים עכ"ז אין צריך להוסיף חומש דזה דוחק גדול הוא ואף התוס' שהביאו ראיה מהא דפ' האשה רבה דיכול לפדות קדושת דמים ש"ח בלא דעתו לא הוצרכו להך ראי' אלא משום שרצו להוכיח שיכול לפדות בלא דעת בעלים כלל. אבל לענין דלא בעינן בעלים ממש ושליחותן זה יכולין להוכיח מהא דאין אחר מוסיף חומש] ולהכי נמי תנן (במע"ש פ"ד) הבעה"ב אומר בסלע והאחר אומר בסלע ואיסר של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן עיי"ש ומשמע פשטא דמתניתין דאף שהבעלים רוצים לפדות בסלע ואינם רוצים שיפדה האחר בסלע ואיסר עכ"ז האחר קודם הרי שפודה האחר אף שאין הבעלים מתרצים בפדייתו ואף שהתוס' כתבו דבכרם רבעי ומע"ש הואיל ואית להבעלים זכייה בגווייהו אין אחר יכול לפדותם בלא דעתם זהו דוקא כשאין הבעלים רוצים בעיקר החילול דאז יכולים לעכב שישארו הפירות בקדושתן לאוכלן בירושלים אבל כשהם מסכימין בעיקר החילול ורוצים שיתחללו הפירות אז גם אחר יכול לחללן בלא דעתם ואם האחר נותן סלע ואיסר הוא קודם: עכ"פ הרי ביררנו דפדיון של מע"ש וכרם רבעי לא בעי בעלים דוקא וגם אחר היה יכול לחללן אי לאו קפידא דבעלים ומע"ש וכרם רבעי של הפקר יכול כל אדם לחללן משום דלא בעינן בעלים בחילול ופדיון והשתא אם איתא דהא דאין הנגזל יכול להקדיש משום דהורע כחו של נגזל במה שאינו ברשותו תקשה דזה ניחא גבי הקדש שאין אדם יכול להקדיש דבר שאין לו בעלים כלל ובעינן בעלים ממש. להכי אינו יכול להקדיש נמי דבר שהוקלש כחו ואינו ברשותו אבל גבי חילול דמצי לחלל דבר שאין לו בעלים כלל כמו הקדש בדק הבית רק במע"ש עיקר העיכוב בהו משום זכותן של הבעלים דאית להו בגווייהו להעלותן לירושלים לאוכלם א"כ אם אפילו הוקלש כח הבעלים ע"י שאינו ברשותו ודאי דמצי הן עצמן לחלל ומאי איכפת לן במה שהורע כחו של הבעלים במה שאינן ברשותן הא לא גרע לגבייהו מחילול דבר שאין לשום אדם זכות בהם כמו בדק הבית דמצי כל אדם לחלל כיון דאנן אמרינן דבחילול יד כל אדם שוה אם אין לשום אדם זכות בהן רק במע"ש רביע עלייהו כח הבעלים המעכב אדם אחר מלחלל אבל הבעלים גופייהו הא מצי מחללו אף אם הורע כחו ומי מעכב ע"י ולא גריעי משאר כל אדם בבדק הבית ואכתי תקשה אמאי אמרינן דלר"י לא מצי מחללו. א"ו דהא דאין הבעלים יכולים לחלל הוא משום שקנאן הגזלן להתחייב באונסין ויש להם כח בעלים ולהכי במע"ש נמי אע"ג דגבי חילול אמרינן דבדבר שיד כל אדם שוה בו יכולים הכל לחלל ולא בעי בעלים דווקא אבל במע"ש שיש לבעלים זכיה בגווייהו אין אחר יכול לחלל והבעלים בעצמו נמי לא מצי מחללו משום דנכנסו קצת לרשות הגזלן להתחייב באונסין וזה שנכנס קצת לרשותן לענין אונסין מעכב את הנגזל מלחלל דמשוי לגזלן כמו בעלים דהא בידו להעלותם לירושלים וגרע מבדק הבית דבבדק הבית יד כל אדם שוה בו ומע"ש זה שביד הגזלן קני ליה הגזלן קצת להתחייב באונסין וזה מכניס הגזילה קצת לרשותו וכמו שנתפס כחן של בעלים במע"ש לבטל כח הפדיון והחילול מאחרים ע"י מה שיכולין להעלותו לירושלים ה"נ נתפס כח קנין של חיוב אונסין של הגזלן לבטל כח הבעלים מלחללן כמו בכל גזילות חולין דאלים כח הגזלן ע"י קנינו להתחייב באונסין כדילפינן מקרא דמה ביתו ברשותו. וכ"ז אם נימא דקנין האונסין של הגזלן מבטל כח הנגזל בזה אמרינן שפיר דגם במע"ש מבטל כח הבעלים משום דגם