עונג יום טוב רסב

כולו אסור מה"ת א"כ הרי יש כאן יום ט"ז כולו עכ"ל ולפמ"ש א"א לומר כן דאף בזמן שביה"ק לא פקע התירו של יום ואם לא הביאו עומר סוף היום מתיר רק שהעומר יש לו כח להתיר קודם סוף היום וכמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ד) ד"ה והוא הדין דחדש מיקרי יש היתר לאיסורו משום דלר"י דסוף היום מתיר והעומר יש לו כח להתיר מקודם מיקרי התיר איסורו ע"ש אבל מ"מ היתר דסוף היום לא נתבטל אם לא הביא העומר וה"ה תבואה שלא נשרש בשעת הבאת העומר ונשרש קודם סוף יום הנף מותרת דאף שהעומר לא התירה מ"מ סוף היום התירה ואמאי קאמר שם בפסחים (דף נ"ה) המנכש בי"ג ונעקר בידו שותלה במקום הטיט בי"ג אין בי"ד לא משום דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן אכתי גם בי"ד מתיר סוף יום הנף אף בזמן שביה"ק קיים א"ו דלא אמרינן בזה יום ג' עולה לכאן ולכאן כמ"ש הנוב"י שם ולא כדברי החכם שרצה לחדש דלדידן בזמן החורבן בי"ד נמי מותר: ועוד דנראה לי ראי' לדברי הש"ך בנקה"כ (בסימן רצ"ג) דלהשרשה בעינן שתי שבתות ולא סגי בג' ימים. מדאמרינן בב"מ (דף נ"ו ע"ב) בעי רבא חיטין שזרען בקרקע מהו עומר מתירן או אין עומר מתירן ומסיק דמיירי דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר וחלף עלייהו עומר ולא אשרוש קודם לעומר מהו למינקט ומיכל מנייהו כמאן דשדינן בכדא דמי ושרינהו עומר או דילמא בטלי הנהו אגב ארעא ואם נאמר דסגי בהשרשה ג' ימים קשה הא רבא סובר שם בפסחים דתרי מקצת היום נמי אמרינן דהא שני התם הא דאמר ר' יהודא בי"ג משום דבגליל שנו שהיו אסורים במלאכה אבל במקום שעושין מלאכה וזורעין בי"ד מותר אלמא דתרי יומא היום ככולו נמי אמרינן וא"כ איך משכחת לה הבעי' אדרבה אפי' אם זרען בי"ד נמי מיקרי מושרשין בשעת הבאת העומר דתרי יומא מקצת ככולו נמי אמרינן והתירן העומר בזמן שביה"ק קיים ובזמן שאין ביה"ק קיים מתיר יום הנף ואיך משכחת לה בעיא דרבא אם בטלו אגב ארעא הא כבר נשרש והותרו בעומר או ביום הנף ככל התבואות בהשרשה בשעת עומר או בסוף יום הנף א"ו דלא מהני להו השרשה וכדאמר הש"ס בהדיא דמיירי בלא אשרוש ובעיא הוא רק על התבואה וע"כ דלדידן דקיי"ל שתי שבתות לא מהני ג' ימים להשרשה כדעת הנה"כ ודוחק לומר דמיירי שזרען במקום הגריד שאינו נשרש בג' ימים כדאמר ר' יהודא בברייתא או שזרען כותי ביום ראשון של פסח דכל כה"ג הוי ליה לרבא לפרש בבעיא דידיה וזה ברור: סימן צג שאלה הא דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזב לפי שאינו ברשותו. אם נתרצה הגזלן שיקדישנו הנגזל אם מהני הקדישו או לא: תשובה לכאורה נראה כיון טעמא דאין הנגזל יכול להקדיש הוא משום דלאו ברשותו הוא. א"כ כשהגזלן מתרצה לזה שפיר יכול להקדישו וכן הוא (בש"ע אהע"ז סימן כ"ח ברמ"א) אשה שחטפה מעות מאיש א' וביקש ממנה שתחזור ולא רצתה וא"ל הרי את מקודשת לי בהם ושתקה והחזיקה במעות לא הוי קידושין דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכתב הב"ש (שם) דאם אמרה הן מקודשת דכשאמרה הן מיד נעשה פקדון אצלה ופקדון וקידושין נעשין כאחד. ולפ"ז הא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש היינו כ"א לבדו אינו יכול להקדישו אבל ברצון שניהם נעשה הקדש ועי"ש שמביא כן בשם תשובת שארית יוסף דאם אמרה הן מקודשת: ומדברי הרמב"ן ז"ל בב"ק (פ' שור שנגח דו"ה) מבואר שלא כדעת הב"ש שסובר דאם נתרצית שפיר הוי קידושין אלא דאף ברצון הגזלן אין יכול הנגזל להקדיש שכתב שם וז"ל שאעפ"י שהלה רוצה ליתן לו אינו קדוש כיון שבתורת גזל הוא אצלו עיי"ש: ובזה נ"ל ליישב דמייתי בב"מ (דף כ"א) ברייתא כיצד אמרו התורם שלא ברשות תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו ולקט ותרם ובא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ופריך מזה לאביי דאמר יאוש של"מ לא הוי יאוש הא בעידנא דתרם לא הוי ידע והוצרך לשנויי דשויה שליח ובירושלמי (פ"ק דתרומות) אמרינן על מתניתין דקטן שתרם ובא אביו ואימן על ידו תרומתו תרומה ובעי מכאן ולהבא או למפרע ופשיט מהא דכלך אצ"י דתנן תרומתו תרומה ואית לך למימר למפרע אלא מכאן ולהבא יעו"ש. ואף שלכאורה קשה על דברי הירושלמי דכיון דלא חל התרומה בשעת ההפרשה היך חיילא אח"כ. מ"מ נראה דנכון הוא דכיון דתרומה ניטלת במחשבה א"כ מה שאמר כלך אצ"י והסכים מחשבתו על מה שתרם השליח לא גרעה מתורם במחשבה וא"כ קשה מאי פריך הש"ס לאביי דלמא תרומתו תרומה דקאמר היינו מכאן ולהבא כמו שפי' הירושלמי מדאשכחן במתניתין הקטן שתרם דקתני נמי תרומתו תרומה ולא חיילה אלא מכאן ולהבא: אבל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל דסובר דהא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדיש אפי' ברצון הגזלן נמי לא מהני הקדישו וא"כ א"ש דכיון דכבר כתבנו בסימנים הקודמים דהברייתא מיירי שלקט ותרם ולקח לעצמו כמש"כ הרמב"ם ז"ל (בה' תרומות) וביארנו שם דלשון הברייתא הכי מוכח א"כ לא מצי לשנויי לאביי דתרומתו תרומה היינו מכאן ולהבא דכיון דלא אמרינן לאביי דבמה דניחא ליה השתא מעיקרא נמי ניחא ליה א"כ כי אתי לידיה עדיין גזל הוי [ואפי' למש"כ הש"ך (ס' שנ"ח) דמותר לאכול פירות חבירו אם יודע שלא יקפיד היינו היכא דיודע בוודאי שלא יקפיד עליו אבל הכא שאינו יודע בודאי דהא מספקינן בדעתו גם במה שאמר כלך אצ"י ודאי דהוי גזל לאביי] וא"כ לא חיילה התרומה אפי' מכאן ולהבא דהבעה"ב אינו יכול לתרום כעת כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים ואף שהמלקט ניחא ליה שיחול התרומה מ"מ כיון דאתי לידיה בתורת גזל לא מהני מה דניחא ליה לגזלן כמש"כ הרמב"ן ז"ל להכי הקשה שפיר לאביי ואף דודאי אם המלקט כאן בשעה שאומר הבעה"ב כלך אצ"י ודאי דהוי תרומה מכאן ולהבא דהא במה שאמר כלך אצ"י מחיל עכשיו לגבי המלקט ונעשה המלקט בעלים של הפירות ומשוי ליה עכשיו תרומה במחשבתו מכאן ולהבא מ"מ זהו דווקא אם הפירות מונחים ביד המלקט או ברשותו אז זוכה בהן במה שמוחל לו הבעה"ב ונעשים עכשיו תרומה במחשבתו דמלקט אבל אם אינו ברשותו וידו הא לא זכה בהן ולא מצי המלקט למשוינהו עכשיו תרומה והבעה"ב נמי לא מצי למשווינהו משום שהם בתורת גזל ביד המלקט ואינם ברשותו של הבעה"ב ולא מהני אף במה שמתרצה המלקט לזה וברייתא סתמא קתני תרומתו תרומה אעפ"י שאינם מונחים ברשות המלקט ולהכי הקשה שפיר לאביי והירושלמי דסובר דחייל מכאן ולהבא אפשר דסובר באמת דהיכא דניחא ליה לגזלן יכול הנגזל להקדיש או דהירושלמי מפרש להברייתא דתורם שלא ברשות שלא תרם ליקח לעצמו אלא שתרם בשביל בעה"ב כפרש"י ז"ל שכתב בהדיא וליקט בשביל בעה"ב ולהכי שפיר חייל התרומה מכאן ולהבא אף דלא מהני למפרע: