עונג יום טוב רסא

בו והוצרכו לצאת יד"ח מצה במה שתגרי כותים מכרו להם: וליישב קושיית התוס' שהקשו דמנ"ל דאיכא שום תנא דפליג אר' יהודא וסובר דהאיר המזרח מתיר דילמא כולהו סברי כר' יהודא דכל יום ט"ז אסור נראה לענ"ד ליישב בפשיטות דלכאורה קשה הא דמסיק במשנה מפני מה אמרו הרחוקים מותרים מחצות היום מפני שאין ב"ד מתעצלים הך מילתא הו"ל לאסוקי ברישא קודם תקנת ריב"ז. וע"כ דר"י הוא דמסיק ליה לפי שהוקשה ליה דהשתא דאמרינן דבלא עומר כל היום אסור מן התורה א"כ אמאי הרחוקים מותרין מחצות היום ומשמע משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כדאמרינן בעירובין (דף ל"ג) דפליגי התם ר"נ ור"ש דר"נ סובר דבשל תורה לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ובדרבנן אמרינן חזקה שע"ש ור"ש סובר דאפילו בשל תורה אמרינן שע"ש ומקשי התם לר"נ מהא דרחוקים מותרים מחצות היום ואילך ומשני ב"ד שאני שאין בית דין של כהנים מתעצלים ולר"ש מקשי ל"ל טעמא דאין ב"ד כו' הא גם בשליח דעלמא אמרינן חזקה שע"ש ומשני שליח דעלמא כולי יומא ב"ד פלגא דיומא ע"ש ולהכי הוקשה לר"י דסובר כל היום אסור מה"ת אמאי מותר מחצות דלר"נ הא לא אמרינן שע"ש בדאורייתא ולר"ש היה לו להמתין לכל הפחות כולי יומא וע"ז משני שאין ב"ד כו' ומשמע דלת"ק היה ניחא בלאו האי טעמא דאין ב"ד כו': ולזה הוצרכו ר"י ור"ל לומר דלת"ק א"צ להמתין כל היום משום דאף בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה ולהכי מותרים מחצות לא מיבעיא לשיטת הירושלמי דסובר דמה שצריך להמתין עד הקרבה אינו ד"ת כדאיתא בירושלמי פ"ק דחלה] דודאי שרי משום דבדרבנן אמרינן חזקה שע"ש בלא טעמא דב"ד של כהנים כו' אלא אפילו אם נימא דעד הביאכם הוי ד"ת כדעת התוס' וכמבואר בהגה"ה מ"מ שרי מחצות ואילך אף דלא אמרינן חזקה שע"ש בשל תורה מ"מ הכא שרי מחצות ואילך מטעם ס"ס דשמא הקריבו עד חצות כדרכם בכל שנה ואת"ל שלא הקריבו עד חצות שמא אין להם כלל עומר להקריב וכשאין להם עומר אז האיר המזרח מתיר אף בזמן שביה"ק קיים כדאמרינן בירושלמי דיומא לענין שעיר המשתלח דאמר התם אם אין שעיר היום מכפר כיצד הוא מכפר ר' זעירא אומר כל שהוא ר' חנינא אמר כל לבסוף אר"ז מתניתא מסייע לר"ח חומר ביוה"כ מבשעיר שיוה"כ מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר בלא יוה"כ חומר בשעיר מיוה"כ שהשעיר מכפר מיד ויוה"כ אינו מכפר עד שתחשך א"ר הונא איתתבת קמיה ר' ירמיה ואמר תפתר כשהיה בדעתו להביא ולא הביאו [פי' דאז אינו מכפר יוה"כ בתחילת היום ותלוי כפרתו עד שיביאו השעיר וכיון שכל היום היה בספק נמשך כפרתו עד שתחשך ופריך ר' יוסי בר בון ואין הקב"ה רואה את הנולד ויכפר מיד עכ"ל פי' כיון שבסוף לא הספיק בידם להביא הרי הקב"ה רואה את הנולד ונתכפר בתחילת היום וא"כ ה"נ גבי עומר אם אין בידם להביא עומר ודאי דהאיר המזרח מתיר דדמי לזמן שאין ביהמ"ק קיים ואפי' לר' ירמיה דסובר גבי שעיר דכשדעתן להביא אז כפרתן תלויה ובזה פליג עם ר"י בר בון אבל כשאין בדעתן להביא כלל מחמת שאין להם לכ"ע תחילת היום מכפר וה"נ גבי עומר אם אין בדעתן להביא כלל האיר המזרח מתיר והוי ס"ס שמא הביאו קודם חצות ואת"ל שנתאחרו יותר ממה שדרכן בכל שנה הא ע"כ שיש להם איזה סיבה וכעובדא דהורקנוס ואריסתובלוס (שם במנחות) א"כ אפשר שלא יביאו כלל לר"י בר בון ולר' ירמיה אפשר שאין בדעתן להביא ואז האיר המזרח מתיר ובמק"א כתבנו דבס"ס אם ספק אחד אינו מצוי נמי מהני כדאשכחן בנדה (דף ט"ו) אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסת ובא עליה משום דהוי ס"ס אימר לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה ומהני אפי' לענין שא"צ לשואלה כלל והתם נמי ספק לא ראתה הוי אינו מצוי כלל דהא יש לה ווסת ואפ"ה מהני האי ס"ס דא"צ לשואלה וה"נ א"צ להמתין יותר מחצות] רק דאסור מדרבנן אפילו בס"ס משום דחדש הוי דבר שיל"מ ובזה שוב מהני האי טעמא דחזקה דשע"ש דהא דס"ס אסור בדשיל"מ ודאי דהוי רק מדרבנן וסמכינן בזה אחזקה שע"ש ושרי עד פלגא דיומא [דהא דאמר ר"ש שליח כולי יומא וב"ד פלגא דיומא היינו בדאורייתא אבל בדרבנן גם בשליח דעלמא רק פלגא דיומא]: וא"כ הרי א"ש הא דהוכרחו ר"י ור"ל לומר דלת"ק האיר המזרח מתיר דכיון דחזינן דר' יהודא דסובר כל היום אסור בזמן דליכא עומר הוצרך לומר טעמא דאין ב"ד כו' משמע דלת"ק א"צ לזה א"כ ע"כ דת"ק סובר דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ועומר מעכב ההיתר להכי א"ש לדידיה מה דמותר מחצות היום וכמש"כ דכיון דהוי ס"ס שמא הביאו ואת"ל לא הביאו שמא אין סיפוק בידם להביא כלל והתיר האיר המזרח ור' יהודא דסובר דאם ליכא עומר כל היום אסור הוצרך לטעמא דאין ב"ד של כהנים מתעצלים אבל אליבא דת"ק א"צ לזה וסמכינן אחזקה דשע"ש כמש"כ: ורב ושמואל ור"י ור"ל שוין בהך מילתא דלת"ק האיר המזרח מתיר בזמן דליכא עומר כדמוכח מהא דא"צ לת"ק לומר הך סברא דאין ב"ד כו' רק דפליגי בסברא בעלמא אליבא דת"ק דרו"ש סברי דכיון דכתיב עד הביאכם אית לן למימר דבזמן שביה"ק קיים ההיתר תלוי בעומר ומגרע כח ההיתר של האיר המזרח (כמו דמצינו גבי שעיר של יום הכיפורים דהשעיר מגרע כח הכפרה של תחילת עצם היום] ור"י ור"ל לא מסתבר להו למימר הכי דאינהו סברי דאם יש כח בעיצומו של האיר המזרח להתיר אין סברא לומר שבזמן שביה"ק קיים יהא ההיתר מעוכב עד הביאכם דל"ד היתר לכפרה] להכי אמרי דבין כך וב"כ עומר מתיר ועד הביאכם למצוה בעלמא שצותה תורה דאף שהתיר האיר המזרח לא נאכל חדש עד שיקריבו הקרבן ולכ"ע האיר המזרח מתיר בעת שאין בהמ"ק קיים דליכא עומר כדמוכח מלשון המשנה דקאמר אין ב"ד כו' וזה ברור: ולפמש"כ נדחה מש"כ הנוב"י בשם חכם אחד (בסימן פ"ד במה"ת חא"ח) דלפמש"כ בעל תה"ד לענין חדש דסגי אם נזרע ג' ימים קודם לעומר אם נזרע בע"פ ג"כ מותר דיש כאן מקצת היום עה"פ ויו"ט ראשון של פסח ויום הנף ואף דאמר בפסחים (דף נ"ה) דבהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן היינו בזמן המקדש שהיה העומר מתיר וליכא יום הנף אלא מקצת דהיינו עד שקרב העומר אבל אחר חורבן דקיי"ל כר"י דיום הנף