עונג יום טוב רס

והוצרכו לאכול ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם ואף דקיי"ל א"י ירושה להם מאבותיהם ויש לישראל חלק בהך תבואה ולא מיקרי שלל של כותים ודידהו לא אישתרי מ"מ כיון דאין ברירה שמא מה שיאכל לצאת בו יד"ח מצה הוא חלקו של עכומ"ז ואפי' אם יאכל כמה זיתים [ועוד נראה דאף דיש לישראל חלק בו מ"מ כיון שהיה עד עתה בידי הנכרי בתורת גזל מיקרי ג"כ שלל של כותים דסוף סוף עד עתה לא היה ביד הישראל ועכשיו לקחו ממנו ודווקא של ישראל שבידו ורשותו לא אישתרי] ולהכי לא אכלו מעבור הארץ אף לצאת בו יד"ח מצה: מיהו נראה דהאי תירוצא לא שייך כ"א לר' יהודא דסובר חמץ לאחר הפסח נמי אסור בהנאה א"כ אפשר דאם היה חמץ לא היה בו משום ב"ת חמץ דשלל של כותים אשתרי אבל לר"ש דסובר דמותר בהנאה מה"ת לא אישתרי דלמה נתיר לו לאכול ולעבור על בל תאכל חמץ כיון שיכול לאכלו אחר הפסח בהתירא (וכן מצאתי אח"כ בטו"א בר"ה שכתב סברא זו שלא הותר חדש משום שלל של כותים מחמת שיש לו היתר לאחר זמן] וא"כ תיקשה לר"ש אמאי לא אכלו מעבור הארץ לכה"פ למצה של מצוה וצ"ל דלר"ש באמת דדרשינן מושב כל מקום שאתם יושבין והיה נוהג איסור חדש אז ולא אכלו מעבור הארץ מצה משום אסור חדש כדאמר בירושלמי וא"כ דלת"ק דר"י שהוא ר"ש בכל דוכתי אמרינן דלא אכלו מחמת איסור חדש אם נימא דסובר כר' יהודה דבזמן שאין ביהמ"ק קיים סוף היום של ט"ז מתיר תיקשה קושיית הר"ש אמאי לא התיר להם יום ט"ז דאשתקד התבואה של אשתקד ובשלמא ר' יהודא סובר הכי משום דלדידיה באמת לא היה איסור משום חדש ולא אכלו מצה של עבור הארץ משום דהוי שלל של כותים אבל לר"ש דשרי לאחה"פ ואין בזה דין שלל של כותים וע"כ שלא אכלו משום איסור חדש א"כ אמאי לא התיר להם יום ט"ז דאשתקד כיון דבזמן שביה"ק קיים עומר מתיר בהקרבה ובזמן שאין בהמ"ק קיים צריך להמתין כל היום של ט"ז א"כ הרי חזינן שיום ט"ז הוא היתר מאוחר דאי ליכא עומר יש בכח של עצומו של יום ט"ז להתיר והרי כבר עבר יום ט"ז דאשתקד ואף שעכשיו נתנה התורה היתר של הקרבת העומר מ"מ הרי גם בזמן שביה"ק קיים אם עבר ולא הקריבו עצם של ט"ז מתיר וכבר עבר ט"ז דאשתקד דהא קרינן לחדש בקידושין (דף ל"ח) יש היתר לאיסורו ופרש"י והתוס' שם ובפסחים (דף מ"ד) דאתיא כר' יהודה דיום הנף כולו אסור בזמן דליכא עומר א"כ עיקר התירו בעברת יום הנף כולו רק שבזמן שיש עומר עומר מתיר איסורו אבל יום הנף כולו עדיף להתירו שהוא עיקר התירו וכבר עבר יום ט"ז דאשתקד דלר"י עומר מקדים היתרו אבל יום ט"ז ודאי דמתיר ולהכי מוכרח דלר"ש אמרינן דבזמן דליכא עומר האיר המזרח מתיר ובזמן דאיכא עומר גלי קרא דהעומר מעכב התירו עד שיקריבו את העומר והעומר מאחר היתרן של התבואה. א"כ ליכא למימר דט"ז של האישתקד התיר התבואות דעכשיו שנכנסו לארץ יכולים להקריב את העומר ולא מהני התירו של האיר המזרח עד שיקריבו העומר ולא עדיף התירו של ט"ז דאשתקד מט"ז דהאידנא דכיון דט"ז דהאידנא שהוא מתיר בליכא עומר התירו מעוכב בזמן דאיכא עומר כ"ש ט"ז דאשתקד: ואין לומר דהואיל לא היה עומר שהיו אז במדבר הועיל לו האיר המזרח ולא איכפת לן במה שנצטוו כעת בהקרבת העומר דז"א דכבר כתבנו דזה אמרינן דווקא גבי בשר נחירה שנצטוו בשעת הנהגת התירו של נחירה על איסור נבילה בזה אמרינן שהתיר בשעתו אבל גבי חדש שלא נצטוו אז על איסור חדש לא התיר יום ט"ז בשעתו לענין שיועיל גם עכשיו שנתחדש עיכוב היתרו של עומר ודוקא לר"י מועיל היתר ט"ז דאשתקד דלדידיה הוא עיקר היתר רק שהעומר הוא בגדר היתר לאיסור א"כ לא איכפת לן מה שנתחדש כעת התירו של עומר כיון שבאשתקד ניתר ע"י גוף התירו היינו יום ט"ז אבל למ"ד דהאיר המזרח עיקר ההיתר ועומר מעכב התירו א"כ לא מהני כעת היתר ט"ז דאשתקד דעכשיו אנו יכולין להקריב העומר ומעכב ההיתר דהא ביארנו דלא אמרינן שהועיל היתר יום ט"ז בשעתו כיון שלא היו מוזהרים אז על החדש ועכשיו הוזהר בחומרא יתירא דהקרבת העומר: ועוד דהא ר"י ור"ל אמרו דגם בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה והיינו דאיסור חדש כבר אזיל מהתבואה ע"י האיר המזרח רק שמצוה בעלמא רמי על האדם שלא לאכול התבואה עד שיקריבו את העומר ואין זה באיסור התבואה שאיסור התבואה ודאי דכבר הלך לו רק מצוה בפ"ע להמתין באכילת חדש עד הקרבת העומר א"כ ודאי דלא מהני מה שעבר על התבואה האיר המזרח דאשתקד דנהי דמהני לענין איסור חדש על התבואה מ"מ המצוה עליו כעת דאיכא עומר שלא לאכול עד שיביא עומר ולא עדיף ט"ז דאשתקד מט"ז דהאידנא דהא נתחדש מצוה אחרת לגמרי ולהכי לא היו יכולין לאכול מעבור הארץ משום איסור חדש וא"כ הוכרחו ר"י ור"ל לומר דאיכא תנא דפליג על ר"י וסובר דאין סוף יום ט"ז מתיר בזמן דליכא עומר כ"א האיר המזרח דהא ר"ש דסובר חמץ אחה"פ שרי בהנאה ולא מיקרי לדידיה שלל של כותים מוכרח לומר שלא אכלו משום איסור חדש ומה שלא התירן יום ט"ז דאשתקד משום דהתירו של עומר הוא היתר מאוחר ולמצוה ובפרט דר' יוחנן סובר בפסחים (דף כ"ט) כר' שמעון ומיושב קושית התוס' שפיר ולר"י א"צ לדחוק מה שדחק בירושלמי אמאי לא אכלו מצה משום דאתי עשה ודחי ל"ת דחדש דכיון דסובר דהתבואה כבר הותרה בהאיר המזרח רק דאיכא עשה דעד הביאכם שלא יאכל חדש עד שיקריבו את העומר א"כ אמרינן דלא אתי עשה ודחי עשה דעד הביאכם: אלא דלפ"ז תקשה לדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו שרי באכילה מה"ת ופסקינן נמי כר"י דחדש אסור עד סוף ט"ז א"כ קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח היכי מוקמינן ליה דאמאי לא אכלו מעיקרא לצאת יד"ח מצה אי משום איסור חדש הא התירן ט"ז דאשתקד ואי משום דהוי שלל של כותים ואינו אסור משום בת"ח הא כיון דשרי אחה"פ לא הותר משלל של כותים וצ"ל כמ"ש הר"ש (בפר"ק דחלה) דכיון דלא היה נוהג אז עדיין איסור חדש לא הועיל כלל מה שעבר על התבואה יום ט"ז כיון שלא ניתפס האיסור עדיין. ולהכי אף דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר ולא היה בו דין שלל של כותים ומ"מ לא אכלו מחמת איסור חדש שהיה