עונג יום טוב רנט

ועוד אפ"ל דר"י סובר כר' יוחנן ור"ל דאמרי במנחות (דף ס"ח) דאף בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה וכמש"כ בביאור הדברים דחדש הותר גם בזמן שביהמ"ק קיים בהאיר המזרח רק שמצוה בפ"ע היא להמתין ולאכול עד שיביאו העומר וא"כ לא שייך לומר שיועיל העומר האיר המזרח דאשתקד דנהי דמועיל מה שעבר האיר המזרח דאשתקד לענין איסור חדש מכל מקום לענין המצוה המחודשת להמתין מלאכול עד הקרבה לא מהני כיון שהמצוה לא היה עד כאן כלל וכמש"כ דדוקא גבי איסור נבילה שהיה מכבר ונתחלף הכשר נחירה בהכשר זביחה שייך הואיל ואשתרי אשתרי אבל במצוה שנתחדש לגמרי לא מהני מה שהיה מוכן מכבר ועד הביאכם היא עשה מחודשת לגמרי: ובזה ישבנו קושיית התוס' במנחות (דף ס"ח) דאמרינן התם רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ובזמן שביהמ"ק קיים העומר מתיר ור"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שביה"ק קיים האיר המזרח מתיר ופריך והא כתיב עד הביאכם ומשני למצוה עיי"ש דסברי ר"י ור"ל דריב"ז דהתקין שיהא יום הנף כולו אסור משום דסובר כל היום אסור מה"ת כר' יהודה דאי סובר דהאיר המזרח מתיר ועד הביאכם למצוה א"כ משום מצוה ניקו וניגזור ע"ש בכל הסוגיא והקשו התוס' דכיון דר"י ור"ל סברי דר' יהודה וריב"ז תרווייהו סברי כל היום אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים היכן מצאו תנא דסובר דהאיר המזרח מתיר כיון דר"י וריב"ז תרווייהו לא סברי הכי ובת"ק דמתניתן נמי לא מוזכר דהאיר המזרח מתיר ומנ"ל לר"י ור"ל לחדש דין זה אליבא דת"ק מה שלא מוזכר בדבריו: ונראה דר"י ור"ל מוכרחים לזה לומר דת"ק סובר האיר המזרח מתיר דאמרינן בקידושין (דף ל"ז) בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבין היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח אקריב העומר והדר אכיל אלא למ"ד אחר ירושה וישיבה מעיקרא אמאי לא אכיל ומשני לא הוי צריכי שהיו מסתפקין ממן שבכליהם וקשה דמ"מ היכי כתב קרא דלא אכלו עד ממחרת הפסח אכתי היו צריכין לאכול מצה ובשלמא למ"ד כל מקום שאתם יושבים ונהג איסור חדש א"ש דלא אכלו אפי' מצה כדאמר בירושלמי שהוצרכו לאכול מצה ממה שתגרי עכומ"ז מוכרים להם או שלא אכלו מצה כלל אבל למ"ד מושב לאחר ירושה וישיבה ולא נהג אז איסור חדש א"כ לכל הפחות מצה היו צריכין לאכול מתבואת הארץ כיון שאין איסור חדש נוהג אז ודוחק לומר שאכלו ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם דכיון דשרי לאכול גם מתבואת הארץ למה אכלו ישראל דוקא ממה שתגרי עכומ"ז מוכרין להם ולא מתבואת הארץ ומצאתי גם בספר דורש לציון שהקשה כן: ונראה דהיינו טעמא דלא אכלו מצה מעבור הארץ דכיון דדרשינן בפסחים (ל"ה) כל שאסור משום בל תאכל חמץ יוצאין בו משום מצה וכל שאין אסור משום בל תאכל חמץ אין יוצאין ידי חובת מצה ולמ"ד אין איסור חע"א אינו יוצא ידי חובת מצה בטבל משום דאם היה חמץ לא היה איסורו משום חמץ שהרי לא חל עליו איסור חמץ א"כ בשבע שכבשו ושבע שחלקו היו מותרים לאכול חמץ של כותים כמו שמותרין בכתלי דחזירא כדדרשינן בחולין מדכתיב בתים מלאים כל טוב וכיון דאם היה חמץ לא הי' בו משום בל תאכל חמץ אין יוצאין בו יד"ח מצה כשהוא מצה: ואין לומר דנהי דשרי איסורי אכילה מקרא דבתים מלאים כל טוב מ"מ איסור ב"י לא הותר והיו אסורין לאוכלן דקא עברי בב"י במה שמחזיקין אותן לעצמן וכיון דעברי בב"י ממילא שעובר גם אלאו דבל תאכל חמץ כדמשמע מהתוס' בפסחים (דף מ"ז) דהיכא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר וקיים העשה לוקה נמי על הל"ת דלא גלי שתדחה הל"ת אלא במקום שרשאי לקיים העשה אבל היכא שאינו רשאי לקיים העשה מחמת דאין עשה דוחה אם עבר וקיימה לקי נמי אל"ת וה"נ דכוותה דכיון דאינו רשאי לאכול מחמת שעובר בב"י אם אכל לקי נמי על בל תאכל חמץ דז"א דלא מבעי לדעת התוס' דב"י הוי ניתק לעשה ורשאי להשהותו ע"מ לבערו ואפי' לזכות בו לכתחילה ע"מ לבערו דמהאי טעמא חשבינן בפסחים (דף כ"ט) חמץ של הקדש בר דמים שיכול לפדותו ע"מ להסיקו תחת תבשילו לריה"ג א"כ ה"נ הרי יכול לזכות בו ע"מ לבערו ואכילתו גופא מיקרי ביעורו כיון שאין איסור באכילתו כמ"ש בעל המאור ז"ל בפסחים דלר"ש דס"ל דחמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום אם אוכלו מקיים בו מצות השבתה באכילתו רק שלכתחילה אסור להשהותו אחר שש שעות דמבטל מצות תשביתו ואפי' לשיטת הסוברים דאסור להשהותו ע"מ לבערו מ"מ אם שהה אין איסור ב"י באכילתו א"כ אם היה אוכלין חמץ משלל של כותים לא היו עוברין בב"י ובי"מ דבאכילה הא לא עבר אב"י דאדרבה הוא משביתו מן העולם וכיון שבעצם אכילתו אין איסור ואף שביטל מ"ע דתשביתו במה שמחזיקו עד אכילתו מ"מ בשעת אכילה ליכא ב"י ומה שעבר עבר וכיון דליכא ב"י מותר באכילה [או משום דליכא ב"י במשהה ע"מ לבערו או משום דמה שעבר עבר ובשעת אכילה ליכא ב"י דאדרבה מבערו מן העולם] ואם היה חמץ ואכלו לא עבר אב"ת חמץ דרחמנא שריא לשלל כותים ולהכי לא היו יכולים לאכול מצה משלל של כותים שאין יוצאין בו