עונג יום טוב רנח

דכשנאסר נאסר גם מה שהיה מקודם א"כ תקשה לפי שיטת הראשונים דבכל בהמה בחייה איכא עשה דוזבחת כמש"כ התוס' בביצה (דף כ"ה) והיינו דמלבד הלאו דלא תאכלו כל נבילה איכא עליו איסור עשה דזבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל. והיינו שהזהירה התורה שלא לאכול בע"ח דבהמה כ"א כשהוא זבוח והאי איסורא רביע עליו גם מחיים וכשאוכלה בין מחיים בין אחר מיתה עבר אעשה דוזבחת ומלבד לאו דנבילה עבר אעשה שאכל בע"ח בלי הכשר זביחה ועיין לעיל שבארנו דמה"ט לא אמרינן גבי שחיטה מצות לאו ליהנות ניתנו כמו גבי מקוה עיי"ש] והאי עשה ודאי דלא נצטוו במדבר כשהיה להם הכשר נחירה ואז לא היה אצלן רק אזהרה שלא לאכול נבילה שמתה מאלי' כ"א כשהוכשר ע"י אדם בנחירה אבל האי עשה לא הי' נוהג אצלם דנחירה לא היה אלא להצילה שלא תמות מאלי' דבמתה מאלי' אסורה ובנחירה שריא וכשמתה מאלי' אין אסורה משום שלא נחרוה דהא לא כתיב עשה גבי נחירה דנימא נחור תאכל שאינו נחור לא תאכל כדכתיב גבי זביחה רק שאסורה משום שמתה מאלי' וא"כ אח"כ שנצטוו על הזביחה נהי דמהני נחירה שנחרו עד עכשיו להכשיר הבשר שלא יהא בכלל מתה מאלי' משום דלענין איסור מתה מאלי' שהיה נוהג גם במדבר היה הנחירה בשעתו כמו שחיטה אבל לענין אזהרה דשאינו זבוח לא תאכל הבא מכלל עשה דוזבחת לענין זה הא לא הועילה הנחירה בשעתו דלא היה נוהג כלל האי עשה במדבר ובדבר שנתחדש איסור בעינן למימר דאף שהיה מוכן מקודם אסור וא"כ אמאי בעי למימר שישרי איברי ב"נ שהכניסו עמהן לארץ מזה מוכח כדברי הרא"ש ז"ל דאף דבר שהיה עד עתה היתר גמור ועכשיו נאסר נמי בעי ר' ירמיה למימר דמה שהי' מקודם מותר ולהכי מותר איברי ב"נ אף שנתחדש עתה עשה דשאינו זבוח לא תאכל שלא היה נוהג במדבר ולא הועילה לו נחירה מ"מ כיון שהיה להם מכבר מותר וה"ה לקהל שאסרו דבר למכור שמותר מה שהיה מכבר כנ"ל ליישב דברי הרא"ש ז"ל: ומ"מ יש להביא ראי' דבאיסור שהתחיל בזמן ידוע ועד אותו זמן לא היה לא מהני מה שהיה מוכן מקודם ממה שכתבו התוס' בר"ה (דף י"ג) בשם הירושלמי (פ"ב דחלה) ר' יונה בעי קמי דר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו תבואה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפי' יבישה א"ל אפי' יבישה ואפי' קצורה ואפי' חיטין בעלי' כו' והרי בעומר אמרינן במנחות (דף פ"ד) שלא נתחייבו בעומר עד שנכנסו לארץ דכתיב בהדיא כי תבואו אל הארץ כדאיתא התם בברייתא דר' יוסי בר"י דאמר התם אמתניתין דתנן עומר אינו בא אלא מן הארץ כמאן דלא כהאי תנא דתניא ר"י ברי"א עומר בא מחו"ל ומה אנו מקיימין כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר עד שנכנסו לארץ וקא סבר חדש בחו"ל דאורייתא דכתיב מושבותיכם כל מקום שאתם יושבין משמע וכי תבואו זמן ביאה כו' וכיון דלא נתחייבו בעומר היה חדש ג"כ מותר להם עד שלא נכנסו לארץ דהא בהא תליא כמש"כ רש"י ז"ל במנחות שם בד"ה דמושבותי' דדוקא לאחר שבאו לארץ אסור חדש הקרבת העומר וא"כ קשה לשיטת הרא"ש ז"ל אמאי פשיטא ליה לר' ירמיה דאסור אפי' תבואה יבישה שמצאו משנכנסו לארץ הא בחולין בעי למימר דאיברי ב"נ שהכניסו עמהן לארץ שרי וכמש"כ הרא"ש ז"ל דמה שהי' מוכן מקודם שרי: ואין לומר דהכא שאני שלא היה מוכן בידם רק שמצאו בידי הכותים שבא"י ובזה אסור אף שהיה מוכן מכבר כיון שלא היה ביד הישראל עד שהגיע זמן האיסור דז"א דהא בתבואה של כותים ליכא איסור חדש כדאמר התם קצירכם ולא קציר כותי וכן דעת כמה פוסקים ומה שנאסר תבואה יבישה הוא משום חלק הישראל וכמש"כ התוס' שם בר"ה (דף י"ג) דארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם וכמו שביאר הטו"א שם דישראל וכותי הם שותפין בתבואה וא"כ כיון שלא שייך לאסור משום חדש רק חלקו של ישראל נימא דגם חלקו מותר שכיון שלא התחיל האיסור עד שלא נכנסו לארץ מותר התבואה שהיה מוכן אצלם מכבר ומה לי אם מונח בידו ממש ומה לי אם מונח ביד הנכרי בתורת גזל סוף סוף של הישראל הוא מכבר א"ו דלא מהני מה שיש בידו מכבר ולא בעי ר' ירמיה באיברי ב"נ אלא משום שגם קודם שנכנסו לארץ היה האיסור של נבילה נוהג והועיל לו נחירתו להכשירו מיהו לפי דעת הרא"ש ז"ל שהביא הרב"י בשמו ביו"ד (סימן רצ"ב) דחדש נוהג בשל כותי א"כ לא היו יכולין לאכול מפני חלקו של כותי שמעורב בתבואה שבזה לא שייך להתיר מחמת שהיה אצלם מקודם דהא של נכרי הוא ולהכי היו אסורין אפי' בתבואה יבישה: ואין להקשות לפמש"כ דטעמא דר' ירמיה דבעי למימר דאיברי ב"נ מותר משום דבשעתו היה נחירה הכשר מעליא והועיל בשעתו דא"כ אמאי אסור התבואה יבישה הא עבר עליהן האיר המזרח דאשתקד ובמנחות (דף ס"ח) אמרינן לרב ושמואל דבזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ובזמן שביהמ"ק קיים העומר מתיר וא"כ נימא כיון שעבר עליהן יום ט"ז בניסן והאיר המזרח הותרו אז ואף דעכשיו שבאו לארץ נצטוו להקריב העומר מ"מ בשעתו הועיל האיר המזרח דאשתקד דז"א דוודאי אם היו מצווין אז על איסור חדש שלא יאכלו עד שהאיר המזרח דיום ט"ז היה אפשר לומר דאף שאח"כ ניתן היתר דהקרבת העומר מ"מ בשעתו כבר התיר האיר המזרח ושרי גם עכשיו אבל כיון שאז לא נצטוו כלל על איסור חדש ועכשיו שנצטוו הוזהרו שלא לאכול עד שיקריבו העומר לא מהני העברת האיר המזרח דאשתקד כיון שאז לא היו צריכין לזה כלל [ועיין בר"ש (פ"ק דחלה) שהקשה ותימא אמאי לא התירן העומר של אשתקד ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וכוונתו ג"כ על יום ט"ז מקרי ליה עומר ור"ל אמאי לא התירן יום ט"ז דאשתקד דהא לא הקריבו העומר במדבר דכי תבואו כתיב בעומר שוב מצאתי להש"ך ביו"ד (סימן רצ"ג) דמפרש באמת הא דבעי בירושלמי אפי' חיטין בעליה היינו דשנה זו משום דמסתפק ליה שמא כיון שמונח מכבר ביד הנכרי מיקרי קציר עכומ"ז אבל של באמת הותר משהאיר המזרח דאשתקד מיום ט"ז: