עונג יום טוב רנז

ממש ולא הוי הפקר א"כ כיון דהוי נתינה הא במתנה מעות מבטל מתנה: ובזה מיושב מה שקשה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דינא דלא מהני שאלה אחר שבא ליד כהן הוא ג"כ מהאי טעמא ולפמ"ש א"ש דהש"ס משני הכי לר' אבא לטעמי' דנתינת תרומה הוי בתורת הפקר ואנן לא קיימא לן הכי כדמוכח בסוגיא דקידושין דמהני אג"ק במתנות כהונה: ולפ"ז הי' אפשר לומר עוד לענין צדקה שנמסר ליד גבאי שיש חילוק דאם נדר ליתן צדקה ואח"כ מסר הצדקה ליד גבאי בזה שפיר מהני שאלה דע"י שאלה בטלה זכיית הגבאי בעד העניים דשאלה הוי כמו טעות ואף שהיה מחויב ליתן להגבאי לקיים נדרו והיכא שהיה מחויב ליתן לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתן כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו מ"מ הא צדקה מיקרי מתנה לעני ולא הפקר ועוד הא בשעת נתינה הי' יכול לשאול על נדרו ונתן לו מדעתו אף שהי' יכול לשאול על נדרו הילכך אתי שאלה ומבטל זכיית הגבאי בעד העניים אבל אם לא קדם נדר לנתינתו ונתן מעות לגבאי לחלקם לצדקה בזה אף אם ישאל לא בטל זכיית הגבאי בעד העניים אף אם ישאל על נתינתו דהא לא שייך לאמר דהוי נתינה בטעות דאיזה טעות הביאו לנתינה זו הא לא הי' עליו חיוב נדר קודם נתינה והשתא הוא דנדר בשעת נתינה וזכה הגבאי בעד העניים ולא מהני שאלה כלל (וכן בעובדא של הרשב"א ז"ל בתשובה (סימן תרנ"ו) מיירי נמי בהאי גוונא שלא קדם נדר לנתינתו דמיירי באיש אחד שהי' צריך לילך לדרכו ומסר חפציו לשני אנשים שיחלקו לעניים אם לא ישוב לביתו אף שהרשב"א ז"ל לא כיון לזה]: מיהו הטור ביו"ד (בסימן רנ"ח) ודאי דל"ל האי חילוקא שכתבנו אלא אפילו קדם נדרו לנתינתו ליד גבאי נמי לא מהני שאלה. דהא כתב שם וז"ל מי שנדר צדקה א"א לו לחזור בו וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כ"ז שלא יצא מתחת ידו דהוי כמו הקדש טעות עכ"ל הרי דמיירי בנדר ואפ"ה כתב דלא מהני שאלה אלא כ"ז שלא יצא מת"י הא בנמסר ליד גבאי לא מהני. וע"כ דסובר הטור דהא דלא מהני שאלה בנמסר ליד גבאי אין הטעם משום דא"א לקנין ממון דעניים להתבטל אלא משום דלא מהני שאלה אלא על דבר שהוא בידו עדיין ולא על דבר שיצא מרשותו והיינו טעמא דתרומה והיינו טעמא דצדקה וק"ל: סימן צב איתא ביו"ד (סימן רי"ח) מי שנשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין מקודם אסור למוכרו דאע"פ שאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו וכ"ש קהל שעשו תקנה כיוצא בו שאסורין למכור אפי' מה שהיה להם מקודם לכן והוא מדברי הרא"ש (בפ"ק דחולין) בבעיא דבעי התם ר' ירמי' איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו ולא איפשיטא וכתב הרא"ש דנ"מ לענין אם אדם אסר על עצמו באחד מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שנתותר לו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל וכיון שנשאר בתיקו קיי"ל להחמיר בשל תורה. ועיין בט"ז וש"ך שם שחקרו היכא דהתקנה היה באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא והיכא דהתקנה הוי רק באיסור דרבנן אזלינן לקולא: ועיין בנוב"י שכתב דדברי הרא"ש אמורים רק אם אסרו הב"ד מזמן ידוע ואילך והיינו שלא יתחיל האיסור מיד בזה שייך הספק כיון שלא נאסר תיכף בשעת מעשה שמא מה שנשאר משעת היתר על שעת האיסור נמי לא נאסר כלל והוא ממש כמו בשר נחירה שנאמר להם במדבר שכשיבואו לארץ יהא ספק שדבר הנאסר מאותו שעה אסור כל מה שיש במין מקודם לזה והביא ראיה מדלא איבעיא לן בחלב ודם ודגים ועופות טמאין שנאסר להם בשעת מתן תורה אם היה להם דברים הללו מקודם מ"ת שכבר אכלו ונתותר בידם אם מותרים בהנותר א"ו ע"כ צ"ל דדבר שנאסר מאותו שעה נאסר גם מה שהיה בידם מכבר רק באיברי ב"נ הואיל ובשעה שנאסר לא התחיל האיסור תיכף וקבע להם זמן אימת יתחיל האיסור עכ"ד: ובאמת בעיקר הדבר שלמד הרא"ש צבור או יחיד שאסר דבר על עצמו מהך בעיא דר' ירמי' היה נראה דאפשר לומר דאין ראי' מכאן כלל דדבר שנאסר לא מהני כלל מה שהיה מוכן אצלו מכבר ותליא בלשון הנדר אם נכלל כל מה שהיה מוכן או לא והכא באיברי ב"נ טעמא אחרינא איכא בהא מילתא דהא אף כשהיו במדבר והותר להם ב"נ היו אסורין בבהמה שמתה מאלי' מטעם לא תאכלו כל נבילה ולא היו מותרין רק אם היה נחירה ע"י אדם אבל מתה מאלי' אסורה וכההיא דאמרינן גבי עוף דאיכא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואפ"ה מתה מאלי' אסורה דבלא"ה לא משכחת לה נבילת עוף וכמש"כ התוס' בחולין (דף כ') ד"ה לא אמרן וברש"י (דף כ"ז) שם. רק דבעי מעשה נחירה בידי אדם להכשירה ובלאו הכי הוי נבילה וא"כ כיון דמתה מאילי' היתה אסורה להם אז כמו עכשיו ונחירה מותרת והיתה נחירה להם במקום שחיטה כמו ששחיטה מכשרת לנו כן היה נחירה מכשיר להם ובזה שפיר קא בעי באברי ב"נ שהכניסו עמהם לארץ אי שרי משום דאפשר דנהי דעכשיו ניתן להם הכשר שחיטה מ"מ בשעת שהיה נחירה נוהג היה לנחירה כח להכשיר הבשר כמו שיש עכשיו כח לשחיטה להכשיר והואיל והוכשר הבשר בשעתו ע"י הכשר נחירה הוכשר אף שעתה נאסר ב"נ היינו שמכאן ואילך לא יכשיר נחירה כ"א שחיטה אבל מה שהכשיר בשעתו הכשיר או דלמא כיון דלא מהני עכשיו נחירה אף הבשר שכבר הוכשר אסור אבל דבר שהיה מותר לגמרי ועכשיו נאסר אף שנקבע זמן להתחלת איסורו נמי אסור מה שהיה מוכן כבר והכא דווקא קא בעי למימר דשרי משום דנחירה בשעתו היה בו כח להכשיר כמו שחיטה עכשיו: ומצאתי להר"ן ז"ל בחי' שם בחולין שכתב בהא דמשני כי אישתרי שלל של כותים דידהו לא אישתרי דאיכא נוסחי דגרסי או דילמא לא שנא ולא מחוור דא"כ ל"ל לר' ירמי' למינקט בעיא באיברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ הו"ל למינקט בעיא בכתלי דחזירי דידהו או באברי ב"נ שנחרו משנכנסו לארץ א"ו לא הוי מסתפק ר"י אלא במה שנעשה כבר בהיתר ותלמודא אהדר לי' דאפי' דבר טמא אישתרי ולנחור לכתחילה מותרין ומשו"ה משני דדלמא שלל גוים אישתרי דידהו לא אישתרי ומשו"ה לא הוה מספקא לי' אלא במה שנחרו בהיתר עכ"ל ולשון שנחרו בהיתר דדייק הר"ן ז"ל משמע כדברינו שעיקר בעיית ר"י הוא משום דבשעתו היה הנחירה מתיר ומכשיר כמו שחיטה וכבר הותר הבשר וכמש"כ: ומ"מ יש ליישב קצת דברי הרא"ש ז"ל דמוכח מבעיא דר"י דבעי למימר דאיברי ב"נ שהכניסו לארץ מותרין דכל דבר שנאסר לזמן מותר אף שמוכן אצלו מקודם אף שעד עכשיו היה היתר גמור דאי נימא דהא דבעי למימר דשרי הוא רק משום דנבילה היתה אסורה להם גם במדבר ונחירה הכשירתו והוציאתו מידי נבילה אמרינן הואיל והועילה להכשיר בשעתו שרי גם עכשיו אבל דבר שלא נאסר עד עכשיו אמרינן