עונג יום טוב רנד

למשכנו ולא משכנו כמו שנהנה הרי דמיקרי הנאה מה שלא משכנו א"כ קשה דברי הירושלמי אהדדי דהתם גבי שוקל את שקלו מסיק דאפילו במשכון נמי שרי אבל לפמש"כ א"ש דכיון דהא דפורע חוב שרי הוא רק אם המדיר עושה מדעת עצמו אבל מדעת המודר אסור דשליחותו קא עביד כמ"ש בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכי דלא בעי שליחות אסור אם עושה בציווי המודר משום דמה שעושה רצונו מיקרי הנאה ואסור א"כ כש"כ כשהמודר בעצמו פורע חוב משל המדיר דמיקרי הנאה ומעל דלא עדיף מה שהמודר עושה בעצמו ממה שהמדיר עושה בשליחותו וכיון דכשהמדיר עושה בשליחותו מיקרי הנאה ואסור ה"ה כשהמודר עושה בעצמו מיקרי הנאה ולהכי א"ש הא דאם שקל לעצמו שקלו של חבירו מעל ומיקרי הנאה אע"ג דאם חבירו שקל ע"י לא מיקרי הנאה: אלא שלכאורה קשה לפי"ז אמאי לא קתני נמי גבי ומקריב עליו קיני זבין וקיני יולדות לדעתו כמו דקתני ברישא גבי ותורם עליו תרומתו ומעשרותיו לדעתו דמבואר בש"ס שם (דף ל"ו) דמוקי לה בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דדעת בעלים איכא ושליחות ליכא דלא הוי שליחות לענין מודר הנאה דע"כ הא דקתני במשנה לדעתו אין כוונת התנא להשמיענו בזה דאסור לתרום תרומת חבירו בלא ידיעת ורשות בעלים דא"כ אין כאן מקומו לאשמעינן זאת דכבר שנה לנו התנא (במס' תרומות פ"א) דתורם שאינו שלו לא מהני וע"כ דעיקר רבותא דתנא לדעתו לאשמעינן שיהא לדעת התורם שלא יעשה אותו שליח גמור בזה דהיינו שלא יאמר לו לתרום דאז אסור משו' דשליחותו עביד ולא שרי רק באומר כל הרוצה לתרום וא"כ ודאי דקשה אמאי לא קתני הך לדעתו בסוף המשנה גבי ומקריב עליו קיני זבין דגם שם אסור שיאמר לו להקריב וא"כ מוכח מזה לכאורה דבקיני זבין וזבות שרי אף באומר לו להקריב דכיון דלא בעינן שליחותו של המודר משום דשלוחי דשמיא נינהו לא איכפת לן מה שאומר לו להקריב: מיהו ז"א דודאי דברי הרשב"א ז"ל מוכרחים דגם היכא דלא בעינן שליחות אסור לדעתו דמודר דהא הש"ס הוה בעי לאוקמי הא דתורם את תרומתו משלו על של חבירו כדאיתא שם בסוגיא דתורם משלו על של חבירו א"צ שליחות וכמבואר שם בדברי הרשב"א ז"ל בחי' ואפ"ה הוה ניחא ליה הא דקתני לדעתו היינו אדעתיה דנפשי' א"כ הרי חזינן אפילו היכא דלא בעי שליחות נמי אסור לדעתו של מודר והא דלא קתני גבי קיני זבין וזבות דבעינן דוקא לדעתו של מדיר הוא משום דדרכן הי' לתת מעות הקינין בשופרות כדאי' בשקלי' (פ"ו) והכהן נוטל מעצמו ומקריב ולא היה דרכן למסור ליד הכהן הקינים בעצמם להכי לא הוצרך לומר לדעתו דאורחא דמילתא דהכהן מקריב בעצמו בלא ציווי הבעלים ולהכי הפסיק בתיבת לדעתו בין תרומה לבבא דקינים: מיהו ז"א דא"א לומר כלל דהש"ס מפרש דמתניתין מיירי שהניח לתוך השופרות דא"כ דמי לאומר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב ושרי אפילו אם נימא שלוחי דידן נינהו. כמו דשרי בתרומה באומר כל הרוצה אע"ג דודאי בעי שליחות וא"כ מדפשיט דשלוחי דשמיא נינהו ע"כ דמפרש למתניתין שמסר ליד כהן אחד ולהכי אי שלוחי דידן אסור ואפ"ה אי שלוחי דשמיא שרי הרי דשרי אף באומר לו להקריב אי שלוחי דשמיא נינהו ועוד שהתוס' כתבו שם שהקשו אמאי לא משני דמיירי באומר כל הרוצה להקריב יקריב ותירצו דמיירי שאסר עליו הנאת כל הכהנים ולפי דבריהם אפי' אי מיירי בנתן לתוך השופרות נמי דומה לאומר להמודר להקריב דאיזה כהן שיקריב הוא אסור ליהנות ממנו ואפ"ה חזינן דאי שלוחי דשמיא שרי אף שאמר להם להקריב ע"י נתינתו לשופרות: ודברי התוס' קשה לי טובא דאם נימא דמיירי שאסר עליו הנאת כל הכהנים ואין לו מי שיקריב בהיתר א"כ מאי פריך אי שלוחי דידן נינהו הא מהנהו ואסור ניתי עשה דהקרבת הקרבן ולידחי ל"ת ועשה דנדרים שישנו בשאלה כמו שבארנו בסימן שלפנינו דל"ת ועשה דנדרים נדחי מפני עשה השוה בכל וע"כ דמיירי שאסר עליו הנאת כהן אחד דלא שייך לאמר אתי עשה ודחי ל"ת דהא אפשר בכהן אחר ואשמעינן מתניתין דאעפ"י דאפשר בכהן אחר נמי שרי להקריב המודר משו' דזה לא מיקרי הנאה ולהכי פריך הש"ס שפיר דאי שלוחי דידן נינהו הא קמהני ליה ואסור ומה שהקשו התוס' אמאי לא משני באומר כל הרוצה להקריב יקריב לפענ"ד לק"מ דא"כ דמיירי דוקא באומר כל הרוצה הא לא"ה אסור א"כ הו"ל לתנא למיתני מקריב קרבנותיו לדעתו לאשמעינן דדוקא באומר כל הרוצה להקריב שרי אבל לא באומר לו להקריב כמו דקתני ותורם תרומותיו לדעתו ומדלא תני הכי פשיטא לי' להש"ס דאף ליתן לידו להקריב נמי שרי ושפיר פריך אי שלוחי דידן נינהו הא קא מהמ קא מהני ליה ואסור ואי שלוחי דשמיא ניחא: