עונג יום טוב רנב

אולם בעיקר דברי המהרש"ל שכ' במצות צדקה אמרינן מללה"נ יש לעיין דלכאורה היה אפשר לומר דלא אמרינן מללה"נ אלא במצוה שהטילה עליו תורה לעשות פעם אחת וכיון שעשה שוב ליכא שום מצוה אם חוזר ועושה בו פעם שני כמו בשופר בר"ה וכיסוי הדם ולולב וחליצה דאמרינן בכולהו בש"ס מללה"נ וכלשון רש"י ז"ל (בסוכה ל"א) מללה"נ כלומר אין קיום המצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל והיינו במצוה שהטילה עליו תורה לעשות פ"א וכשעשה נפטר ואין מצוה בעשייתו פעם שני אבל מצוה שאין לה שיעור כמו מצות צדקה דאפילו אם כבר נתן כשיעור שקבעו חכמים לצדקה מ"מ כל שעושה אותה הוא מקבל שכר אפי' כמה פעמים לא דאמרינן בי' מללה"נ ומעין סברא זו כתב הבעה"מ ז"ל בר"ה שם דדוקא במצוה דאורייתא אמרינן מללה"נ אבל במצוה דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו עי"ש אלמא דהיכא דלא רמי אכתפי' חיובא כולי האי והוא עושה אותה מיקרי הנאה אע"ג דגם במצוה דרבנן איכא לא תסור אפ"ה כיון דאין גזירת התורה עליו לעשותה לא מיקרי עול ואדרבא מיקרי הנאה: א"כ כ"ש במצוה שאינה חיובית לעשותה פ"א רק שכ"ז שעושה אותה מקבל שכר דאמרינן בה ליהנות ניתנו: וכה"ג כתב המהרש"א ז"ל בהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר"נ בר טובי' אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו כי היכי דאקבל אגרא והקשו הא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס והיכי אמר כי היכי דאקבל אגרא ותירץ המהרש"א דדוקא במצוה שהאדם חייב לעשות וא"א לו להפטר ממנו אסור ע"מ לקבל פרס והכא הוא הלך לישב שם כדי לקיים מצות קימה מפני ת"ח רשאי לעשות כדי לקבל אגרא ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים אהא דאמרינן סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור שהקשו היכי הוי צדיק גמור הא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס ולפמ"ש א"ש דהכא מיירי שאין עני עומד לפניו שמצוה להחיותו רק שמפריש סלע לצדקה כשיזדמן לו איזה עני או שכבר נתן שיעור שקבעו חכמים לצדקה ומפריש סלע לצדקה בשביל שיחי' בנו ולהכי ה"ז צדיק גמור כיון שאינו מחויב לעשות מצוה זו ומכניס עצמו בחיוב שרי ע"מ לקבל פרס אף אנו נאמר דמצוה שאין לה שיעור ולא רמי עליו לעשותה ומכניס עצמו בחיובה לא אמרינן בזה מללה"נ כיון דשרי לעשותה על מנת לקבל פרס מיקרי הנאה אם עושה אותה ולפ"ז הי' אפשר לומר בענין מצות צדקה במי שאסר נכסיו על עצמו דלא אמרינן בזה מללה"נ דהא אינו מחויב ליתן דהוא עצמו עני שהרי אסר נכסיו עליו כדאמרינן (ברכות מ"ז ובכ"ד) מיגו דאיבעי מפקיר נכסיו והוה עני וחזי' לי' רק שמכניס עצמו לעשות מצוה ליתן לעני ואמרינן בזה ליהנות ניתנו בקיום מצוה ואפילו בעני הסמוך עליו שמחויב לפרנסו מ"מ כיון שהוא אסר נכסיו עליו אינו מצווה לפרנסו וכשנותן לו עביד מצוה ומיקרי הנאה: מיהו מצינו דגם במצוה שאין לה שיעור נמי אמרינן מללה"נ שהרי שנינו בנדרים (דף ל"ה) במודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל משום דמללה"נ. והא לימוד התורה כצדקה דמי דאין שיעור והפסק לקיומה וכל המרבה משובח ואפ"ה אמרינן בי' מללה"נ ואף דאין ראי' ממודר הנאה לשארי איסורי הנאה של תורה כמ"ש במק"א דבמודר הנאה אמרינן מללה"נ אף למ"ד באיסורי הנאה ליהנות ניתנו דאי לא תימא הכי תקשה למאי דבעי רבא למימר בר"ה (דף כ"ט) דמצות ליהנות ניתנו תקשה לי' ממתניתין דמלמדו מדרש הלכות ואגדות אלמא דמללה"נ אע"כ מדלא מקשי הש"ס לרבא הוא משום דבמודר הנאה מודה רבא דמותר בהנאת מצוה משום דאין דעתו על הנאת מצוה ובדידי' תליא מילתא ורק באיסורי הנאה שאסרה תורה סובר רבא דליהנות ניתנו שאזהרת התורה הי' גם על הנאת מצוה וא"כ איכא למימר דאף דמוכח ממשנה דמלמדו הלכות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו גם במצוה שאין לה שיעור מ"מ זהו דווקא גבי מודר הנאה דאמרינן שאין דעתו על שום הנאת מצוה אף על מצוה שאין לה שיעור. אבל באיסור תורה במצוה שאין לה שיעור והוא חפץ בה שפיר מיקרי הנאה מ"מ בענין שאלתינו במודר הנאה מנכסיו בעינן למימר ודאי דאמרינן מללה"נ גם במצוה שאין לה שיעור ורשאי לתת מהן צדקה כמו דאמרינן מללה"נ גבי מלמדו מקרא: מיהו קשה לי בעיקר דבריו דנראה דבנתינת צדקה לעני לא שייך כלל מללה"נ דכמו דאמרינן (ר"ה ד' כ"ח) במודר הנאה ממעין דמותר לטבול בו טבילה של מצוה בימות הגשמים ולא בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה ואסור משום הנאת הגוף ה"נ בנתינה לעני כיון דקיי"ל דנתינה לחבירו מיקרי הנאה כדאיתא בפסחים (ד' כ"ב) בסוגיא דרבי אבהו א"כ הרי איכא הנאת הגוף לבד קיום המצוה דהיינו מה שנותן לחבירו וא"כ כיון דאיכא הנאת נתינה בנתינה לעני ודאי דאסור במודר הנאה כמו דאסור לטבול במעין בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה וה"נ איכא הנאת נתינת ממון לבד המצוה ואסור. וראיתי להגאון בעל חמד"ש ז"ל שהקשה ג"כ על דברי מהרש"ל דלפי דבריו אמאי אמרינן חמץ אינו ברשותו של אדם הא מיחשב ברשותו שיכול ליתן לגר תושב שרשאי לאכול חמץ ומצווין להחיותו ומיקרי שלו כיון שיכול לקיים מצוה בזה ואמאי קרי לי' אינה ברשותו לדברי מהרש"ל: לכן נראה לי דוודאי לתת לעני יחיד ודאי דאסור אם הדיר הנאה מנכסיו וכמו שבארנו דנתינה לחבירו מיקרי הנאה ולא מהני הא דאמרינן מללה"נ כיון דאיכא הנאה אחרת בהדי הנאת קיום המצוה ומהרש"ל לא התיר אלא לתת לקופה של צדקה דכיון דהוא אינו נותן לאדם מיוחד ליכא הנאת נתינה רק הנאת מצוה ואמרינן מללה"נ ודוק בלשונו של מהרש"ל ז"ל שכ' שיכול לאמר אקיים מצות צדקה או לת"ת או לבה"כ דהיינו נתינה לקופה של צדקה אבל לאדם מיוחד אסור ומיושב גם קושית החמד"ש ז"ל דשפיר מיקרי חמץ אינו ברשותו דלאדם פרטי כמו גר תושב אסור ליתן דהוי הנאת נתינה ולא שרי אלא היכי דליכא הנאת נתינה כגון שנותנו לקופה של צדקה דליכא אלא קיום המצוה וכיון דיכול לקיים בו מצוה דעת המהרש"ל דאחר אינו יכול לזכות בו: מיהו נראה לי אף שכתב המהרש"ל דבאוסר נכסיו על עצמו אין אדם רשאי לזכות מ"מ נראה דעני הרשאי לקבל צדקה רשאי לזכות בו בע"כ דמידי הוא טעמא דאין אדם רשאי לזכות בו הוא משום דבעה"ב מצי לתתו לקופה של צדקה לקיים בו מצות צדקה א"כ יכול עני לתפוס ולא מצי אמר לעני אחר דהא בארנו דהוא אינו רשאי ליתנו לאדם מיוחד ואין לו בה אלא קיום מצות צדקה א"כ יכול העני לתופסו ודמי להא דאמרינן בנדרים (דף פ"ג) קונם כהנים ולוים נהנים לי באין ונוטלין בע"כ ומפרש שם רבא בגמ' דאפי' למ"ד טוה"נ ממון מותרים ליטול בע"כ דכיון דאסר הנאתו על הכהנים שויא לטוה"נ כעפרא בעלמא ורשאים ליטול בע"כ וה"נ כיון דאינו רשאי ליתן לעני מיוחד יכולים ליטול בע"כ דכבר אין לו בהם טוה"נ של נתינה: ודע דלכאורה אפשר לדחות דברינו דרשאי ליתן אפילו לעני מיוחד כדברי המחנ"א אע"ג דאיכא הנאת נתינה ולחלק ולאמר דנתינה לא מיקרי הנאה אלא אם נותן לחבירו דבר שיכול להחזיקו לעצמו וליהנות ממנו או למוכרו בזה מיחשב הנאה אם נותן לחבירו שחבירו מחזיק לו טובה שנותן לו דבר שראוי לעצמו אבל אם נותן לו דבר שלדידי' לא חזי ליהנות ממנו אין כאן החזקת טובה וכיון דליכא החזקת טובה לא מיקרי הנתינה הנאה ולהכי המודר הנאה מנכסיו יכול ליתן צדקה מהם לאדם מיוחד דכיון דלדידי' לא חזי לא מיקרי הנתינ' הנאה: אבל באמת ז"א דבגמרא דעירובין (דף ס"ד) מוכח דאפילו