עונג יום טוב רנא

מכוין אלא בכל מידי דהנאתו מרובה מדמינן לה לאכילה לאסור אפשר ולא מכוין בפסיק רישא דהא בר"ה (דף כ"ח) אמרינן במודר הנאה דמללה"נ ואפ"ה בימות החמה אסור משום דמתהני ואע"ג דלא מכוין להקר רק לטבול מ"מ אסור וע"כ הטעם דכיון דהנאת קירור הוי הנאה חזקה דמי להנאת ריחא למ"ד מילתא היא דאסור בפסיק רישי' באפשר ולא מכוין (ולא שרינן אפשר ולא מכוין אלא בהנאה מועטת כמו צלו היכל וכדומה שם בפסחים) ועיין בסנהדרין (ס"ב) שם בתוס' ד"ה להגביה דלענין מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה דלאו דוקא בחלבים ועריות אמרינן הכי אלא ה"ה במלאכת שבת אם עשה במתעסק נמי מיקרי נהנה והוי חייב אי לא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש וא"כ לפ"ז אפ"ל דהא דמוקי רבא באומר כל הרוצה לתרום אבל משלו על של בעל הכרי אסור לאו משום דסובר דהאיסור על המדיר כמ"ש הר"מ ז"ל אלא דאיסור על המודר ואפ"ה אסור אע"ג שלא ידע כשתרם עליו משום דהך הנאה שמסלק מכריו של המודר חובת התרומה ומרבה ממונו של מודר הוי הנאה מרובה ודומה להנאת אכילה וריחא למ"ד מילתא היא ואוסר אע"ג דלא מכוין הלכך אע"ג דלא ידע המודר שתורם עליו נמי אסור לגרום לו הנאה זו דבהנאה כזה אפשר ולא מכוין נמי אסור ודו"ק: ומה שהקשה הר"ן ז"ל מהא דאמרינן (בנדרים ל"ה) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מאן למעול למעול נותן הא לא אסירא עליו ולדברי הרמז"ל הא עיקר האיסור על המדיר לא הבנתי דנהי דהרמז"ל סובר דהאיסור דבל יחל על המדיר מ"מ איסור מעילה לא שייך למירמי על המדיר דאין מעילה אלא על הנהנה מדבר האסור עליו ולא בנהנה מדבר המותר עליו. ומ"מ בל יחל איכא שהדירו וההנהו ולק"מ על הרמז"ל כנלע"ד: סימן פט שאלה מי שאוסר הנאת נכסיו עליו אם מותר לתת מהן צדקה לעני או לא: תשובה המהרש"ל ביש"ש (פ"ט דב"ק) כתב על מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ה) שהאוסר נכסיו עליו יכולים אחרים ליטלם בע"כ ואינו יכול לעכב עליהם וחלק עליו היש"ש וכתב שאינם יכולים ליטול בע"כ דאעפ"י שנאסרו נכסיו עליו מ"מ אינם הפקר ויכול ליתנם לצדקה דאין שום טוה"נ ומה שנהנה מן המצות הא קיי"ל מללה"נ דלא גרע איסור קונם מאיסורי הנאה דקיי"ל דמותר לכסות בעפר איה"נ ומותר לתקוע בשופר שהודר הנאה ממנו הלכך ה"נ יכול לאמר אקיים בו מצות צדקה או לצורך בהכנ"ס או לת"ת עכ"ל. וכן ראיתי בספר מחנ"א שכתב בפשיטות שהאוסר עליו נכסיו יכול ליתן מהם צדקה משום דמללה"נ: ובדברי המהרש"ל ז"ל שכ' דכיון שיכול ליתנו לעני צדקה לא נעשו הפקר הי' אפשר ליישב מה שקשה לי דהנה בפ"ק דמנחות (דף ו') דפריך גבי מן הבקר להוציא את הטריפה והא מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל ומשני אי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא היתה לו שעת הכושר כמו ערלה וכ"כ עיי"ש והשא"ר ז"ל הקשה על הר"מ שכתב (בה' א"מ) משום מהב"ע ל"ל טעמא דמהב"ע הא בש"ס נפקא לי' מקרא דממשקה ישראל ולכאורה קשה ל"ל טעמא דממשקה ישראל או מהב"ב תיפוק לי' כיון דערלה וכ"כ אסור בהנאה וכל מידי דאסור בהנאה אינו יכול להקדישו כדאיתא (ב"ק מ"ה) וגבי קרבן בעינן שיקדישו בעליו כדאמר בב"ק (דף ס"ו) אקרא דקרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש ואיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא והאי לאו דידי' הוא אלמא פשיטא לי' להש"ס דכיון דאינו יכול להקדישו הקרבן פסול א"כ פשיטא דמו"נ מערלה וכ"כ פסול אבל לדברי המהרש"ל ניחא דאי לאו קרא דממשקה ישראל ה"א דכשר לקרבן וממילא הוי שלו כיון דיכול להביא לקרבן אין אחר יכול לזכות בו וממילא מיקרי בעליו ויכול להקדישו להכי הוצרך לפוסלו מטעם שאינו ממשקה ישראל: מיהו זה לא קשה בלא"ה דהא משכחת לה אם הקדישן קודם שנעשו ערלה וכן בכה"כ קודם שנאסרו דה"א דשרי למנחות ונסכים וקמ"ל קרא דממשקה ישראל דפסולין ומ"מ יש להביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ג) דפריך לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרי חדש דרחמנא אמר בהנאה דאי הוי אסור בהנאה איך אפשר להקריבו הא אי אפשר להקריבו אלא אם כן חל עליו הקדש מעיקרא וכיון שאסור בהנאה אין רשות הציבור עליו להקדישו ובשלמא כיון דלא חל קדושה מעיקרא ודאי דפסול וה"נ אם חדש אסור בהנאה אין להציבור דין בעלים להקדישו כלל ול"ל קרא למישרי בהנאה: אבל לפי מה שכתב המהרש"ל א"ש דכיון דכשר להקרבה מיקרי ממונא דציבור שיכולין להקריבו ודידהו הוי ואין כל אדם יכול לזכות בתבואה זו [אפילו כותי שאינו מצווה על חדש ולהכי מהני הקדש דידהו על חדש אף אם נימא דחדש אסור בהנאה]: