עונג יום טוב רנ

ליה א"כ נהי דפשטינן מר' יוחנן דאמר טוה"נ לתורם מ"מ הא בעינן למיפסק כרבא נגד ר' יוחנן דהוא בתרא והר"מ ז"ל פסק כר"י דטוה"נ לתורם ועוד קשה מה שהקשה הלח"מ על הרמז"ל שכתב (בפ"ו מה' נדרים) דתורם את תרומותיו היינו באומר כל הרוצה לתרום ולא הזכיר הך דינא דתורם נמי משלו על של בעל הכרי ותקשה דלפי מה שפסק דתורם משלו עש"ח א"צ דעת בעלים ופסק נמי כר"י דטוה"נ לתורם א"כ הי' לו לכתוב ג"כ הך דינא שיכול לתרום משלו על של המודר דכיון דא"צ דעת וגם טוה"נ לתורם שרי כדמוכח בגמרא: לכן נראה דהרמז"ל מפרש דהא דרבא מוקי לה באומר כל הרוצה הוא מטעם אחר דלא ניחא ליה כלל לאוקמי בתורם משלו עש"ח משום דסובר דזה באמת אסור במודר הנאה דלא דמי לשוקל שקלו ופורע חובו דהתם אין כאן הנאה רק שאם לא הי' משלם עבורו הי' צריך הוא לשלם והוי רק גרמא כמ"ש הר"מ ז"ל (בה' נדרים פ"ו) אבל תרומה דמעורב חלקו של כהן בהאי כרי דהא מה"ט אמרינן בנדרים דאם נדר בתרומה לא הוי דבר הנדור אלא דבר האסור וכתב הר"ן שם משום דגם קודם שתורם יש קדושת תרומה בכל הכרי רק שנתנה לו תורה רשות להפקיע קדושת כל הכרי למקום אחד אבל קודם הרמתו הי' מעורב חלקו של כהן בכל הכרי ומה"ט פסלינן אתרוג של טבל בסוכה (דף ל"ה) כמ"ש הר"ן ז"ל שם משום דמיקרי חסר מפני חלקו של כהן המעורב בו עיי"ש ולא מכשרינן אלא אתרוג של דמאי א"כ כשהמדיר תורם על כרי של המודר דמי ממש לנותן להמודר חלקו של כהן כיון שכבר היה חלקו של כהן אצל המודר והוא פוטרו מלתת לכהן והוי הנאה גמורה ולא גרמא בעלמא וכה"ג כתבו בב"ק (דף נ"ח) בהא נהר חמורו וחמור של חבירו דאין לו אלא שכרו הא שכרו מיהא שקיל ולא מיקרי מבריח ארי מנכסי חבירו משום דכיון שכבר בא לידי הפסד מיקרי הנאה וצריך לשלם דלא מיקרי גרמא בעלמא אלא אם הוא עושה לו טובה שלא יגיע ההפסד על ממונו אבל אם כבר בא והוא מצילו מיקרי הנאה להכי נותן לו שכרו [וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף י"ז) ד"ה זרק דאם זרק אבן על הכלי חייב ולא אמרינן מנא תבירא הוי מתחילת צאת האבן משום דבגופו של כלי לא התחיל עדיין ההיזק אבל אם זרק כלי מראש הגג מיקרי מנא תבירא לענין בא אחר ושברו במקל משום דמנא תבירא תבר דכבר התחיל ההיזק בעצם הכלי] וא"כ הכא שמעורב בעצם הכרי חלקו של כהן והוא מהנהו ותורם משלו ולא יצטרך המודר ליתן לכהן חלקו הוי הנאה גמורה ואסור ואף דאמרינן בקידושין (דף נ"ח) בגונב טבל של חבירו דאיכא למ"ד דמשלם דמי טבלו משום דמצי אמר שהיה פוטר הכרי בחיטה אחת כדשמואל. וא"כ ה"נ לא מיקרי הנאה דלפטור עצמו מחלקו של כהן הי' יכול לפטור בחיטה אחת ומה שמחוייב לקיים מצות נתינה לכהן והוא פוטרו ממצוה לא מיקרי הנאה כמו דלא מיקרי הנאה מה ששוקל שקלו דז"א דהא תינח בתרומה גדולה שאין לה שיעור ויכול לפטור בח"א אבל תרמ"ע שיש לה שיעור מעשר מן המעשר הוא ודאי מהני ליה ומתניתין סתמא קתני תורם את תרומתו דמשמע אף תרומת מעשר וקשה דזה הוי הנאה: וצ"ל דהש"ס סובר דהמדיר את חבירו ומהנהו האיסור על המודר כסברת הר"ן ז"ל ולהכי שרי לתרום משלו על של בעל הכרי דאף דמהנה ליה מ"מ כיון דא"צ דעת ותורם רק לדעתו דידי' והמודר לא ידע בשעה שתורם מיקרי אפשר ולא מכוין דשרינן באיסורי הנאה כדאיתא בפסחים (דף כ"ה) דמסקינן שם דאפשר ולא מכוין שרי לר"ש כלישנא בתרא דרבא להכי שרי לתרום ואף כשמתידע לו נהנה במה שתרומת כרי נשאר אצלו מ"מ כיון דבשעה שתרם לא הוי ידע מיקרי לא קא מכוין ושרי דעל המדיר ליכא איסור רק על המודר מיקרי לא מכוין [ואף דבמודר הנאה אסור לזכות לו ע"י אחר שאין המודר יודע בשעה שמזכה לו דהא לא משכחינן תקנה באין לו מה יאכל אלא בהולך אצל חנוני הרגיל אצלו אבל לזכות ע"י אחר אסור אף שלא מדעתו התם שאני כיון שאסור המודר בהנאתו לא זכה בהו כלל ע"י אחר ואח"כ כשנוטל לאכול משל מדיר קא אכיל משא"כ הכא כיון דתרם שלא בידיעתו וחיילא התרומה לא איכפת לן מה שמתיידע אח"כ ונשאר הכרי בשלימות אצל המודר כיון דכבר חיילא התרומה] אבל רבא לא ניחא לי' לאוקמי הך מתניתין בתורם משלו על של מודר דסובר כדעת הר"מ ז"ל דהאיסור על המדיר שהוא נדר ומחלל דברו וא"כ הרי מכוין להנות את המודר שישאר תרומת כרי אצלו והוי הנאה ואסור ולהכי מוקי מתניתין באומר כל הרוצה לתרום יתרום ובתורם משל בעל הכרי ולאו משום דסבר רבא דטוה"נ לבעל הכרי הוא דקאמר הכי כמש"כ הר"ן ז"ל אלא משום דסובר דאיסור בל יחל חל על המדיר והמדיר הא קא עביד בדעתו: והר"מ ז"ל פסק כרבא בזה ולהכי השמיט הך דינא בתורם משלו על של חבירו משום דסובר כרבא דזה באמת אסור אע"ג דפסקינן דאין צריך דעת בעלים וגם טוה"נ לתורם אפ"ה אסור משום דמהנה לי' ועובר המדיר משום בל יחל. ומזה הוציא הר"מ ז"ל ג"כ דהמדיר את חבירו וההנהו לוקה המדיר דאם נימא דהאיסור על המודר הא הוי אפשר ולא מכוין ושרי דהא המודר לא ידע בעידנא דתרם: מיהו לפמ"ש במק"א במ"ש הר"ן ז"ל בחולין (פ' גה"נ) גבי בת תיהא דפליגי אביי ורבא שם אי ריחא מילתא היא או לא דהיינו דפליגי אי ריחא הוי כאכילה או לא דליכא למימר דפליגי אי מיקרי הנאה או לא דהא בהנאה קיי"ל ד"ש מתכוין מותר ואף בפסיק רישא דהא מוכרי כסות מוכרין כדרכן אף על גב דהוי פסיק רישא משום דאפשר ולא מכוין שרי באיסור הנאה ומאן דסבר ריחא מילתא אסר משום דסובר דדמי לאכילה דמתעסק בחלבים ועריות נמי חייב עיי"ש בדבריו. וביארנו דבריו דלאו דוקא באכילה וריחא אסור אפשר ולא