עונג יום טוב רמז

ליתני קרבנות סתם אבל רשב"א דמפרש ומקריב משל המדיר לא מצי למיתני קרבנות סתם דאין המודר יוצא בהקרבת המדיר בקרבנות שלא חייבתו תורה אלא שנתחייב בנדר: והשתא מיושב היטב קושית הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל אמאי לא מקשה רב שימי ממתניתין דקתני נמי חטאות ואשמות ויפרש בחטאות ואשמות דעלמא שרשאי המדיר להביא עבורו דז"א דהא ר"ש דבעי לאוכוחי דשלוחי דשמיא ע"כ דמפרש למתניתין שהכהן המדיר מקריב משלו א"כ ליכא לאוכוחי מידי ממתניתין דשלוחי דשמיא נינהו דהא איכא לפרושי הא דתנן ומקריב עליו לאו בכהן קמיירי כלל אלא בישראל וקרי מקריב עליו מה שנותן בהמתו להקריב עליו והכהן מקריבו ואף אם נימא דלישנא דמקריב עליו משמע בכהן המקריב הקרבן למזבח מ"מ אינו מוכח מזה דשלוחי דשמיא נינהו דאפשר דשלוחי דידן נינהו מיהו לא בעינן דלהוי שליח המתכפר כ"א שליח המפריש הקרבן על חבירו והיינו שליח של בעל הבהמה אבל שליח המתכפר לא בעינן וכיון דמתניתין מיירי שהכהן המדיר מקריב משלו לא איכפת לן למה שעושה שליחותו של המודר דלא בעינן שליחות המתכפר אלא שליחות בעל הבהמה והכא הכהן המקריב הוא בעצמו בעל הבהמה ולעולם אימא לך דשלוחי דידן נינהו ולהכי הוצרך רב שימי לפשוט מברייתא דקתני אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו ואשמו דמיירי שהבהמה של המודר. רק שהכהן המדיר מקריבו למזבח וזורק הדם ואפ"ה שרי אלמא דלא הוי כלל שלוחי דידן ושרי במודר הנאה וא"ש הא דהוצרך לפשוט מברייתא ולא פשיט ממתניתין: הדרן למילתא קמייתא דרשב"א מפרש למתניתין שהמדיר מקריב משלו על המודר ולהכי לא קשה עליו קושית הש"ס ולטעמיך דשלוחי דשמיא נינהו ליתני קרבנות סתם. משום דלא מצי למיתני סתם קרבנות שאין אדם יכול להקריב על חבירו אלא קרבנות שחבירו חייב בהם מעצמם ולא מה שנדר מיהו ראיה זו יש לדחות דלעולם אימא לך שיכול להקריב על חבירו אף קרבנות שנדר מעצמו והא דלא חש רב שימי בר אשי להא דמוכח ממתניתין דדוקא במחוסרי כפרה שרי מדלא קתני קרבנות סתם משום דהוכחת הש"ס מהא דלא קתני קרבנות סתם הוא רק לעולא דאמר בערכין (דף כ"א) דהא דתנינן חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא מיירי בשעת הפרשה דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת הפרשה. אבל בשעת כפרה אידי ואידי צריכין דעת להכי פריך שפיר דא"א דבכל הקרבנות אמרינן שלוחי דשמיא ושרי א"כ ליתני קרבנות סתם ומדלא תני קרבנות סתם ש"מ דלא שרי במודר הנאה אלא במחוסרי כפרה דא"צ דעת אבל כל הקרבנות אסור להקריב עבורו משום שליחות דשלוחי דידן נינהו במידי דצריך דעת אבל לשמואל דאמר התם בערכין דעולה ושלמים א"צ דעת בשעת כפרה ופסיק כוותי' הרמב"ם (בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות) דבעולה ושלמים אם נתרצה בשעת הפרשה אף אם חזר בשעת כפרה ואמר שאינו רוצה נמי מהני א"כ ליכא לאוכוחי מדלא קתני סתם קרבנות היכא דצריך דעת בעלים אסור במודר הנאה מדלא קתני קרבנות סתם. דז"א דהא אפילו אם נימא דלא שרי אלא היכא דא"צ דעת בעלים ואסור בחטאת ואשם אכתי הוי לי' למיתני במתניתין עולות ושלמים דשרי ג"כ משום דא"צ דעת דאף דבשעת הפרשה צריך דעת לשמואל בעולה מ"מ ההפרשה וודאי דלא צריך שליחות ואין איסור הנאה דנדרו אוסרת ההפרשה והש"ס מסתפק רק על ההקרבה אי אסור משום שליחות א"ו דאין ראי' מזה דהתנא לא נחית לחשוב דווקא הקרבנות דא"צ דעת ולעולם דבכל הקרבנות נמי שרי ורב שימי בר אשי נמי סובר כשמואל דקיי"ל כוותי' דעולה א"צ דעת בשעת כפרה להכי דייק מברייתא שאם הי' כהן דשלוחי דשמיא ולא חש להא דפריך ולטעמיך וכ"פ הרמב"ם ז"ל דשלוחי דשמיא נינהו כסוגיא דקידושין וכשמואל גבי עולה (בפי"ד ממעשה קרבנות): מ"מ אף שיישבנו הא דלא קשה אמאן דסובר שלוחי דשמיא אמאי לא מוכח ממתניתין דשלוחי דידן נינהו מדלא קתני במתניתין קרבנות סתם דמזה לא מוכח מידי משום דאפילו אי שלוחי דידן נינהו נמי תקשה אמאי לא קתני נמי עולה ושלמים דא"צ דעת מ"מ קשה באמת אמאי לא קתני קרבנות סתם לדידן דקיי"ל דשלוחי דשמיא ושרי כל הקרבנות